בודהיסאטווה [bodhisattva בסנסקריט] פירושו: "מי שהווייתו היא ערות".

הבודהיסאטווה הוא מי שתר אחר הבודהיות [או טבע הבודהא] באמצעות אימון שיטתי ב"השתלמות החכמה" [פרמיטה, paramita בסנסקריט].[1] עם זאת, הוא מוותר על הכניסה השלמה לנירוונה עד אשר אחרון הברואים ישתחרר מסבלו. המניע לפעולתו של הבודהיסאטווה הוא החמלה [קרונה, karuna בסנסקריט] והיא ניזונה מתבונה פנימית ומחכמה [פראג'ניה, prajna בסנסקריט], בייחוד מהבנה עמוקה של טבע הריקות. הבודהיסאטווה מציע סיוע מעשי, והוא נאות לקחת עליו  את סבלם של הבריות כולן ואף להרעיף את חסדיו עליהם. דרכו של הבודהיסאטווה מתוארת לעתים כמהלך מדורג בן עשרה שלבים. הוא מתחיל עם מחשבה ומודעות להתעוררות [בודהיצ'יטה, bodhicitta בסנסקריט] וממשיך עם המחויבות-לדרך המתבטאת גם בנדר [או בשבועה]. רעיון הבודהיסאטווה טמון כבר בבודהיזם הקדום, והוא מיוחס לבודהא ההיסטורי ולמאמצי ההתעוררות שלו בטרם היה לבודהא. במסורת המהאיאנית התפתח מאוד אידיאל הבודהיסאטווה והוא נקשר גם עם הבודהות לעתיד, ובעיקר עם פוטנציאל הערות הקיים בכל אדם.

המסורת המהאיאנית מבחינה בשני סוגים של בודהיסאטוות: הארצי והטרנסצנדנטי. הבודהיסאטווה הארצי נבדל מן האחרים במעשיו החומלים, בפעולותיו האלטרואיסטיות ובנחישות שהוא מגלה לקראת הגשמת ההתעוררות. הבודהיסאטווה הטרנסצנדנטי הוא מי שהגשים את "השתלמויות החכמה" [הפרמיטות] והשיג את הבודהות. אף שהוא ספוג בחכמה השלמה ומשוחרר מן המעגל הסמסארי של סבל, הוא דוחה את כניסתו לעולם הנירוונה למענם של אחרים. הבודהיסאטווה הטרנסצנדנטי מופיע בספרות בצורות שונות והוא נכון להוביל את הבריות בדרך השחרור. הבודהיסאטוות הטרנסצנדנטים המוכרים הם: אוולוקיטשוורה  Avalokitesvara] הבודהיסאטווה של החמלה, בעל אלף הזרועות], מנג'ושרי [Manjusri, הבודהיסאטווה של החכמה שבידו חרב הצלילות], קשיטיגרבהה [Ksitigarbha "רחם העולם", הבודהיסאטווה המגן מפני ייסורים וסבל], מאהאסתאמאפראפטה  Mahasthamaprapta], "זה שהשיג כוח רב", מי שמורה לאנושות את חשיבות החכמה, החמלה וחיוניות השחרור מן הסבל] – סאמאנטאבהדרה [Samantabhara, "זה השופע בטוב", הוא הבודהיסאטווה המגן על מי שמורה את הדהרמה ומעניק לו כוח להתמודד במסע הערות]. לעיתים מופיע הבודהיסאטווה בספרות בדמותו של הנווד חסר הבית וחסר, נע ונד אך מיומן בחכמת הריקות ומלא חמלה לסבלם של הברואים כולם.