דאו, שפירושו "דרך", הוא מונח מרכזי ועמום כאחד. המילה "דאו" עצמה איננה נכס של תורת הדאו בלבד אלא מציינת, כפירושה המילולי והמושאל, דרך; דרך מחשבה, דרך חיים וכדומה. ככזו היא יכולה לשמש גם את תורת קונפוציוס ["דרך השמים", תורת הסדר וההרמוניה] וגם את תורת הבודהא ["דרך האמצע", "דרך כפולת השמונה", דרך במובן דהרמה]. בספר הראשון במסורת הדאואיסטית, דאו דה ג’ינג [ספר הדרך והסגולה], מופיע לראשונה המונח דאו במובן חדש; דאו כדרך העולם, כדרך הטבע. זה האופן שבו מתקיים העולם, זו האיכות שבה פועל הטבע – כולל טבע האדם כשהוא בריא בגופו וברוחו. למעשה, הדאו הוא העיקרון הבלתי מוגדר של המציאות. המילים הראשונות של הדאו דה ג’ינג הן משחק מילים על פירושה הכפול של המילה דאו: "דרך שאינו אלא דרך, אינו דרך הקבוע; שם שאינו אלא שם, אינו השם הקבוע".[1]

 הדאו מתואר בספר הדרך והסגולה כשקט, עמום, מעורפל, עמוק, אפל, מסתורי, חסר צורה והגדרה. אף-על-פי כן הוא סובב ונתון בכול מבלי שיתעייף,[2] והעולם וריבוא הדברים נובעים ממנו ומתקיימים בזכותו, "ריבוא הדברים חוזרים אליו והוא אינו שולט בהם".[3] הוא פועל בעולם באפס המעשה, מתוך ספונטניות וחירות, בטבעיות ובפשטות ובלא תוכניות ורצונות. הוא אינו כופה הגדרות על העולם, אינו מותיר עקבות, ובהליכתו מניח הכול על מקומו הרגיל. הדאו כמוהו כ-פו [po], "בול העץ הבלתי מעובד". הוא המקור הגולמי, הבלתי טעון, משל להלך הרוח שמסרב להתקבע בצורה. חכמת הדאו היא אפוא חכמת הפשטות, השכחה, ההתפנות, חכמת הטיפשות של הדחליל הזרוק. במקום אחר מדומה הדאו למים; כמו המים הדאו הוא מקור החיים, וכמו הדאו המים חסרי צבע, חסרי טעם וגם חסרי צורה משלהם. בזרימתם – פעם שקטה ופעם שוצפת – הם מקבלים את צורות כלי הקיבול – הכוס או הנהר. אין להם גבולות משלהם, ועוצמתם אינה יודעת גבול. עוד מושווה הדאו – הדרך – לתינוק, או להבדיל, לשיכור. עולמו של התינוק פנוי ממושגים וממילים, והוא מתנהל ויודע את עצמו ב"ידיעה שאינה יודעת"[4] מרגע לרגע ו"כך מעצמו".

הדאו הוא הטבע המקורי שטרם "התקלקל", טבע שאינו ניתן לתיאור לא במילים וגם לא בשתיקה. המילה "דאו" אינה נוכחת במפורש במשל הפר, אך רוחה במובנה הרחב שורה כמעט בכל תג ואות שלו; לחפש או לבקש [אחר הדרך], להתרחק או להתקרב אליה, לגלות את הדרך ולתעות בה, להתפצל בשבילים ולהותיר עקבות בדרך; להיאבק ולתפוס [את הדרך], לשחרר ולוותר על האחיזה, להסתתר בדרך ולפסוע בה הביתה בשלווה. ה"דרך" ספוגה במשל לא רק משום שזה מסע של חיפוש הדרך ומסע של דרך החיפוש, אלא גם משום שזה מסע שנועד לגלות את הדרך, ודרך הגילוי היא ההליכה המעשית בדרך. במסע הפר אין חיץ בין ההולך ובין הדרך, בין האיש ובין הפר, גם לא בין האדם לבין עצמו. הגשמת הדרך היא האימון – ההליכה בה; החיפוש חורץ את השביל, השביל מניח לחיפוש, וההולך מוצא את הדרך מתוך הוויתור והשכחה.