בשנה האחרונה, בזכות מפגש קרוב ומיוחד עם איריס נייס, רקדנית, יוצרת ומורה לתנועה בתשומת הלב, גיליתי את יופייה ואת עוצמתה של הדהרמה במחוזות הגוף, היצירה והאמנות. דרך אהבתנו המשותפת לים, למוזיקה ולאמנות, ולא פחות בזכות חברות הלב האמיצה של בנותינו, נולד בינינו כבאורח פלא מפגש עדין ואינטימי, קשוב ומרתק.

איריס הזמינה אותי לרקוד איתה. ואני, שמעולם לא דרכתי על רצפת הסטודיו, נעניתי מיד. התנועה שנולדה בי בטבעיות הפתיעה וריתקה אותי. היא הזכירה לי את מה שלא ידעתי או אולי את מה ששכחתי במרוצת השנים. היא נגעה בשמחת החיים הילדית שלי ובשובבות היצירתית והמחויכת. היא תמכה בהתמסרות הפשוטה לכל מה שנוכח ובחופש לנוע במרחב בלא מחשבה יתרה ובלא שיפוט. היא הרחיבה בי עד מאוד את שדה המבט, את המגע והנשימה ופתחה עוד ועוד גם את חדרי לבי. היא עוררה [ועודנה מעוררת] את סקרנותי ואת אהבתי להתבונן, להקשיב, להיות, לקבל ולאהוב את המענג ואת הכואב שרוטטים זה בזה בתיבת התהודה שלי. אולי יותר מכל, התנועה והריקוד השיבו לי את הרכות, את הנשיות ואת היופי לגוף-רוח הנושם, ואפשר שבכך הם לימדו אותי בדרכם השותקת את תורת הבודהא – את ההזמנה 'להיות פשוט' ו'פשוט להיות'. לא פחות חשוב, התוצאה המבורכת של ההתחוללות הזו [תרתי משמע..] היא סדנא משותפת עם איריס: סדנת מדיטציה, תנועה, תשומת לב וריקוד. היא רצינית ומצחיקה, עדינה ומרגשת, קשובה ומשחקית – וקוראים לה " דרך הנהר".

איריס מספרת על עצמה

20 שנה של עבודה כרקדנית מקצועית בלהקת בת-שבע ובלהקתו של עידו תדמור, וכמורה למחול קלאסי ומודרני הובילו אותי אל המקום ממנו אני חווה את הריקוד שלי היום. תמיד השתמשתי בגופי ככלי ביטוי לתחושותיי ויצירותיי אך עשיתי זאת מתוך חוסר מודעות וקשב אמיתי למה שהתרחש בו. לפעמים התעלמתי מכאבים שצצו והמשכתי לפעול כשהגוף היה מובן מאליו עבורי: כלי שימושי דרכו דיברתי, שרתי, עשיתי אהבה, הרמתי את שלושת ילדיי, הנקתי, ישנתי ורקדתי. כשפגשתי לראשונה את עולם ה"קונטאקט" – "הריקוד של המגע", נפתח בפני עולם חדש ורחב של תחושות וריגושים שטרם חוויתי. התמסרתי למחקר אמיתי של הגוף שלי וויתרתי על דפוסים ישנים אליהם נצמדתי שנים ארוכות. היום אני מלווה ומתלווה למסעות ריקודיים שקורים ברגעי חסד של חשיפה והתקלפות ממסכות ותבניות, מקשיבה ברוך לקולות הפנימיים, מזמינה את החריצים הדקים להיפתח ומסכימה ללכת בסקרנות אל מקומות חדשים שמעולם לא העזתי לבקר. כל יום מוליד ריקוד חדש וכל ריקוד הוא עולם ומלואו. בהזמנה הזו של "לפגוש את הרגע המתחולל כך מעצמו", אני מוצאת את עצמי משתוקקת לרקוד כמו שמעולם לא חשקתי.

מזה זמן לא רב נפגשנו. הפגישה כמו הזדמנה לה כך לא מתוך כוונה גדולה ויחד עם זאת החביאה בתוכה אוצרות מופלאים, כאלה ששווה לפתוח את הלב בשבילם להסכים להיות ולהיפגש. נדמה כי ההיכרות החלה עוד מפעם ואנחנו כעת בשלבי היזכרות ראשוניים. כשאני פוגשת את נעמה אני זורמת אליה ואיתה בתוך ים של תובנות ותחושות. נעמה מאפשרת לי להקשיב לעצמי מבלי לפחד, משמשת משענת, ידית וכרית רכה במסעותיי אל עצמי. נעים לפגוש את נעמה גם בסטודיו – ההיכל המעבדתי שלי, בו אני חוקרת ובודקת את מקומי בעולם באמצעות הגוף,דרך הקשבה לתנועה. בהזמנה לרקוד יחד ניפתח בינינו דיאלוג ער: אני מהגוף בעזרת הריקוד המתחולל ונרקם על הבמה או בין כתלי הסטודיו ונעמה מהחיבור הרחב והנדיב שלה עם העולם ומתוך האימון הבודהיסטי. המגע, התנועה יחד, ההקשבה המשותפת והסקרנות, מאפשרים לי לחוות את הריקוד הנולד לא רק מהמקומות האומנותיים שלו. נעמה מציעה לי מילים שבהם אוכל להניח את התחושות והקולות הנלווים לריקוד,מזמינה אותי להמשיך את הריקוד שלי גם בביתי, במעגלי החיים הרבים. היא רוקמת איתי מחולות עדינים עשויים מחוטים דקים של תשומת לב ומעוררת אותי לפרום ברכות הרגלים ותפישות שאין לי צורך בהם יותר. החיבור המרגש הזה הוליד את הסדנה "דרך נהר".