ולו ולרגע..

ולו ולרגע..

יושבת אל מול מסך המחשב, ממתינה למילים בקצה תעלת לידתן. מן החלון נשקפים נופי הכפר. רוח קלילה נושבת בין עצי הלימון, פעמונים נושאים קול חרישי ולהקת ציפורים מפלחת את האוויר בלא להותיר בו עקבות. במורד הרחוב נשמעת שיחה בין שכנים, מפגש אנושי. אוטובוס ילדים ממהר לדרכו, לקראת יום חדש שפותח שעריו. מקשיבה, מתבוננת. מוכנה להתמסר לחד פעמיות חסרת הייחודיות של הבוקר הזה. סקרנית, מפנה מקום בין טיפות הרגע, מניחה להווה להתהוות לו לאיטו, לבצבץ כרצונו.
לרגע קט מבחינה באין סוף פגישות שרוחשות להן באין מפריע. פגישות שנולדות כהרף עין ומתפנות ברגע הבא מעצמן, כאילו לא היו מעולם.
ולא, אלה לא רק פגישות של אדם עם אדם, של פנים עם פנים. לא רק פגישות של אמירת שלום מנומסת, של חיוך נבוך, של חילופי דברים. לא פגישות של סחר או מסירה עניינית, אלא פגש שהוא כמו בראשיתי מזה.
נביחה. ציוץ. עיטוש פוגשים באוזניי. מגע הרוח מלטף את קנה הנשימה. צלילי הפעמון מרעידים את הלחי, חיבוק קרני השמש גולש במורדות הגב. אין סוף לרחשים הרוחשים, המתרחשים, המתלחשים, המתנחשים ברגע האחד. תנועה בלתי פוסקת, ואין בורא לה. ריקוד שאין לו ראשית, ומי יודע היכן קיצו?
והריקוד המתחולל דרך צינורות הגוף, פוקח את החושים, מעיר את התחושות, צובע את טעמי החך, מצייר את התודעה בגווני חיים.
משתאה, משתהה ותוהה: האומנם אני נוכחת בשלמותי במחול הזה, שהוא לי ואינו 'אני'? האומנם אני מסכימה בכנות להתחולל בריקוד הרגעי הזה שנולד בי ומת בלא לנוח? האומנם יש בי האומץ להתמסר לתנועת ה'בא והולך כרצונו' בלא תנאי, מחשבה או שיפוט? והאם אוכל – ולו כעת, ולו לרגע קטן – להיות כולי 'עכשיו', ממש 'עכשיו' – הצליל, הריח, האור, המגע שרוחש בי? ובעודי משתאה, משתהה ותוהה מתפרק לו ממש כאן ולנגד עיני, השדה העדין של מחול הנוכחות שייחל, כך נדמה לי, לפגוש בי בשתיקה שאינה יודעת, פגש שאין בו מחיצות. ואני בתשוקותיי לגעת בו, כבכנף הפרפר הנחלץ ממעטפותיו, פוררתי את היותו, נגסתי בהיותי, ושוב הייתי לזו ששומעת שיחות יומיומיות בין שכנים, בלא להבחין בדממה המבצבצת בין מילותיהם.

דילוג לתוכן