דָּבָר לֹא תִּזְכְּרִי מֵהַלַּיְלָה הזֶּה.

לֹא אֶת עֲרִיסַת זְרוֹעוֹתַי

שֶׁנָּשְׂאָה אוֹתָךְ, כְּפִי

שֶׁהַקּוֹל נוֹשֵׂא אֶת הַהֵד,

לֹא אֶת הָעַקְשָׁנוּת

הָאִלֶּמֶת שֶׁל רַגְלַי שֶׁצָּעֲדוּ

עַל פְּנֵי הַחֶדֶר בִּדְבֵקוּת

שֶׁל מִתְאַבֵּד, לֹא אֶת אוֹר הַמְּנוֹרָה

שֶׁנָּח עַל פָּנַיִךְ, וְלֹא אֶת לַחֲשֵׁי

הָאַהֲבָה שֶׁפִּנַּקְתִּי בְּאָזְנַיִךְ

עַד שֶׁנִּרְגַּעְתְּ וְנִרְדַּמְתְּ.

דָּבָר לֹא תִּזְכְּרִי מִכָּל זֶה.

אֲבָל מִכָּאן וְלִשְׁאֵרִית

חַיַּיִךְ, תְּבַקְּשִׁי

נֶפֶשׁ אַחַת

בָּעוֹלָם שֶׁתִּדְבַּק בָּךְ,

כְּפִי שֶׁאֲנִי.

וְלוּ לְלַיְלָה אֶחָד.