ומי אהיה מחר, כשיימוג בי זיכרון אתמולך?
מבטך הפך זה מכבר לתמונה,
קולך היה רק לאות
ומרווח האותות דומם לאיטו
נספג בכאב בתהום הנשייה.
שדה הלב הופך בור,
פעימותיו מתגרגרות לאבק,
אהבתו מתכלה לאפר.
ההיית..? ההייתי..?
האם נשוב ונהיה עוד..?