[ad_1]
"כשהייתי עדיין חלק מצוות המורים בסטנפורד, השתתפתי בקבוצה קטנה של רופאים ופסיכולוגים קונבנציונליים שהוזמנו לכיתת-אמן בת יום אחד עם דוקטור קרל רוג'רס, פסיכותרפיסט הומניסט חלוץ. הייתי צעירה וגאה על מומחיותי ועל שביקשו את דעתי ואת עצתי. הגישה של רוג'רס לתראפיה, שנקראה "התייחסות חיובית ללא תנאי" נראתה לי גרועה ביותר ומורידה את הסטנדרטים. בכל זאת, היות ששמעתי על תוצאות טיפוליו, שהיו בחזקת נסים, הסתקרנתי ונעניתי להזמנה….ממה שהצלחתי להבין, "התייחסות חיובית ללא תנאי" התבטאה בישיבה שקטה ובקבלת כל דבר שהמטופל אומר ללא שיפוט או הפרעה. לא יכולתי להעלות בדעתי איך דבר כזה עשוי להועיל.
בסופו של דבר הציע ד"ר רוג'רס הדגמה של גישתו. אחד הרופאים בכיתה התנדב למלא את תפקיד המטופל, והם הציבו את כיסאותיהם זה מול זה. כשרוג'רס פנה אליו ועמד להתחיל בהדגמה, הוא נעצר והביט סביבו על הקהל הקטן של המומחים ואני בתוכם. בשקט הקצר שהשתרר נעתי בחוסר סבלנות בכיסאי.
אחר כך החל רוג'רס לדבר. "לפני כל מפגש, אני לוקח רגע כדי להיזכר באנושיות שלי," אמר לנו."אין שום התנסות שאדם זה עבר, שאני לא מסוגל לחלוק איתו, אין שום פחד שאיני מסוגל להבין, ואין סבל שאני עשוי להישאר אדיש כלפיו, מכיוון שגם אני בן אדם. לא משנה מה עומק הפצע שלו, הוא לא צריך להתבייש בנוכחותי. גם אני פגיע. ומכיוון שאני פגיע, אני מספיק. יהיה סיפורו אשר יהיה, הוא לא צריך להישאר בודד איתו. זה מה שיאפשר לו להתחיל להירפא."
המפגש שנערך אחר כך היה עמוק. רוג'רס ניהל אותו בלי לומר מילה אחת, והעביר למטופל שלו, באמצעות איכות תשומת הלב שלו, קבלה מוחלטת שלו, בדיוק כפי שהוא. הרופא החל לדבר, ועד מהרה הפך המפגש להרבה יותר מהדגמה של טכניקה. באווירה הבטוחה ובקבלה המוחלטת של רוג'רס, החל הרופא להסיר את המסכות שלו, תחילה בהיסוס, ואחר כך בקלות גדלה והולכת. עם כל מסכה שנפלה, קיבל רוג'רס בברכה את המסכה שמתחתיה ללא תנאי, עד שלבסוף נחשפו לפנינו פניו העירומים של הרופא במלוא יופיים. אני בספק אם אפילו הוא עצמו ראה אותם לפני כן.
באותה שעה רבים מן הפנים שלנו היו גם הם עירומים ובעיני אחדים מאיתנו נקוו דמעות. אני זוכרת שהצטערתי שלא התנדבתי בעצמי, וקינאתי בהזדמנות שנפלה לידי אותו רופא להתקבל על ידי מישהו בצורה מוחלטת כל כך. פרט לאותם רגעים מעטים עם סנדקי, מעולם לא חוויתי סוג כזה של קבלה.
כל ימי עבדתי קשה כדי להיות מספיק טובה; זה היה חוק הזהב שעל פיו החלטתי מה לקרוא, מה ללבוש, איך לבלות את הזמן, איפה לגור ואפילו מה לומר. אפילו "מספיק טובה" לא היה מספיק טוב בשבילי. ביליתי את כל חיי בניסיון לעשות את עצמי מושלמת. אם נכון מה שרוג'רס אמר, השלמות אינה אלא הפרס שמקבלים הגרועים ביותר. כל מה שנחוץ לי זה פשוט להיות אנושית. הייתי אנושית. כל חיי חששתי שיגלו זאת.
רוג'רס הצביע, כמובן, על עיקרון חכם ובסיסי מאוד של יחסי ריפוי. בלי קשר למומחיות שרכשנו, המתנה הגדולה ביותר שאנחנו מביאים לאדם הסובל היא השלמות שלנו.ההקשבה היא כלי הריפוי העתיק ביותר ואולי גם החזק ביותר. פעמים רבות בעזרת איכות ההקשבה שלנו, ולא בעזרת חוכמתנו או המילים שלנו, אנחנו מסוגלים לחולל את השינויים העמוקים ביותר באנשים הסובבים אותנו. כשאנחנו מקשיבים, אנחנו מציעים, נוסף לתשומת הלב, הזדמנות לשלמות. ההקשבה שלנו יוצרת מקלט לחלקים חסרי הבית אצל הזולת. לכל מה שנשאר דחוי, בלתי אהוב ולא מוערך על ידם ועל ידי זולתם. לכל מה שחבוי ונסתר.בתרבות זו, הנשמה והלב נשארים לעתים קרובות מדי חסרי בית.
ההקשבה יוצרת שתיקה קדושה. כשאתה מקשיב בנדיבות למישהו, הוא מסוגל לשמוע את האמת שבתוכו, לראשונה במקרים רבים. בשקט שבהקשבה אתה יכול לפגוש את עצמך בכל אדם. בסופו של דבר תהיה מסוגל לשמוע בכל אדם ומעבר לכל אדם, את הבלתי נראה, השר בשקט לעצמו ולך."

מתוך "חכמה משולחן המטבח – סיפורים שמרפאים",
ד"ר רחל נעמי רמן.
מחר מתחילים בקורס "אמנות ההקשבה לפעימות הלב".

[ad_2]

לצפייה בפייסבוק