מבט בודהיסטי על שאלת התמורה מן המחלה אל החמלה – בעקבות "מאויב לאוהב" של ש.י. עגנון

agnon4-1

מבט בודהיסטי על שאלת התמורה מן המחלה אל החמלה – בעקבות "מאויב לאוהב" של ש.י. עגנון

"את ואני והרוח: מבט בודהיסטי על שאלת התמורה מן המחלה אל החמלה"

agnon4 (1)

ההרצאה נתנה במסגרת "מאויב לאוהב – האחר שמחוץ לי, האחר שבתוכי":
יום עיון שנערך במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, 30.12.12

הרשו לי לצאת להפלגה קצרה בעקבות הרוח. שיהיה לנו הרוח גיבור המסע.

הסיפור העגנוני ["מאויב לאוהב"] העומד במרכזו של יום העיון איננו מן הטקסטים הקלאסיים עבור העיון הבודהיסטי, ואפשר שמבט בודהיסטי או התייחסות מסוג זה תהא גם רחוקה ואולי אפילו כפויה משהו על הטקסט. אם לשם אגיע, מראש אבקש את סליחתכם.

יחד עם זאת, מאחר ואנו עוסקים בשאלת התמורה מן האיבה אל האהבה, המעבר הפנימי מן העוינות שהיא המחלה אל הזיקה שהיא ההחלמה והחמלה, לקחתי על עצמי את הסיכון [מעדיפה לראות זאת יותר כאתגור אינטלקטואלי] להפליג עם הסיפור העגנוני, ועל גבו לצאת להכרות עם מטפורת הרוח של העולם הבודהיסטי; מסע שנע אמנם הלאה ומעבר לטקסט, אבל, זו תקוותי, שלא ינוע לגמרי במנותק ממנו; מחפש לתקשר ולשוחח בחופשיות. כך, שאם אאיר במשהו את דרכו של עגנון מבעד לעין הרוח הבודהיסטית אבוא במידה רבה על סיפוקי.

עד כאן דברי ההתנצלות – וכעת להפלגה עצמה.
ברצוני אפוא להתייחס לשאלות מספר: מהי הרוח? ומה היא מסמלת במשנה הבודהיסטית? מהו אימון הרוח? או אימון ברוח? רוח האימון? ומהו האימון הרוחני של המספר העגנוני בזיקה לאימון הרוח של סידהרתא, הבודהא לימים?

אומר 'רוח' וארחיב את האמירה גם לנשימה. לתנועה הרוחנית העומדת בבסיס החיים. היא סמויה מן העין ובלתי נראית, הרוח, אך מהווה מטפורה טובה דיה לעיקרי המשנה הבודהיסטית – לתפיסת העולם מצד אחד ולפרקטיקה ולתרגול מצד שני. עד כי לעיתים מכנים אותה "החכמה והמעשה שמתחת לאף".

רוח או נשימה משמעה חיים. בהיעדר נשימה אין חיים. והחיים מוגדרים כפרק הקיום מן הנשימה הראשונה ועד לאחרונה. הרוח לא קיימת כדי לאפשר את החיים והחיים לא קיימים כדי לאפשר את הנשימה והרוח. אלא חיים הם נשימה, נשימה היא חיים. זו רוח האלוהות שבאדם. ומה טיבה של רוח זו? של נשימה זו? ובאיזה מובן היא מהווה דימוי לעולם הבודהיסטי.

נזכיר כמה מאפיינים של הרוח ובאותה נשימה – גם את עיקרי הדהרמה.

השתנות

הרוח טבעה שינוי מתמיד. היא השתנות. כמו החיים עצמם.

הנשימה נמצאת תמיד בתנועה, בהשתנות שאין לה סוף. ואין לה התחלה.

היא היענות פועמת, פעם ועוד פעם, לתנועת היש ולתנועת האין של העולם.

היא נעה בין המלא והריק, בין הגיא וההר, בין הצפוף והדליל, נעה בין השניויות השונות.

לעולם לא נחה על אחד הקצוות.

נצחית ורגעית

הרוח היא קדמונית, באה משחר הזמן, היא נצחית כמו הקיום כולו.

ועם זאת היא גם לעולם חדשה. לעולם עכשווית. לעולם בת הרגע הזה.

היא נצח חד פעמי. פתאומית לעד.

מתקיימת ללא הרף, נוכחת בלא הפסקה. אלא שנוכחות זו היא חסרת כל בסיס קבוע.

היא תמידית, אבל גם בלתי יציבה.

באה והולכת, הולכת ובאה – נולדת ומתפרקת, נסערת ושוקטת.

לעולם קיימת, ולעולם לעולם איננה דומה למה שהייתה.

חולפת בן רגע. כהבל הפה.

כאד, כאגל של טל.

רגעית ומוחשת ומתפוגגת כלא הייתה.

היא מחייה לרגע קט את זה הגוף ומסתלקת בלא להותיר בו סימן, בלא להותיר חותם ובלא להותיר עקבות.

היא פלאית ומסתורית, כמו באה מן הסוד הגדול של הבריאה. מסתורית, ועם זאת פשוטה. כמו לא מסתירה דבר. מגלה טפח ומכסה טפחיים מסוד הקיום.

בתנועתה האינסופית, מלידה ועד מוות, מן הבקיעה של קרומי הנוזלים ועד לחזרה אל מעבי האדמה, הרוח היא לידה ומוות בהבל הנשימה האחת, באבחת הרגע.

הנשימה הקיום הבו-זמני של הישנו והאיננו. שאיפה ונשיפה. נקודת המגע של העבר עם הווה, נקודת המגע של הווה עם העתיד. והכל עכשוו, והכל כאן, והכל חד פעמי, נצחי כחלוף הרגע.

כהרף עין, עם כל נשיפה נשמט הרגע הקודם, ואף על פי כן – גם בתוך השמיטה – הרגע הזה קיים, האין ישנו. היש מתכלה ואיננו.

הרוח איננה היש, רוח איננה האין, הרוח, אם בכלל ניתן לומר אותה – היא התנועה הבלתי פוסקת בין היש והאין. תנועת הלא כלום, תנועת הכוליות.

בלא יש ובלא אין, הרוח – היא מעבר ומעבר לשניות.

ולאן נושבת הרוח? ומה תכליתה?

הרוח היא תשתית הקיום, תשתית החיים: אף שהיא משתנה ללא הרף – נולדת ובאה אל פירקה  – אין היא חותרת לתכלית אחר. אין לה ליעד נכסף בקצה אופק. אין לה חץ כיוון או מטרה.

היא איננה מכוונת ל'שם'. לעתיד לבוא. אינה חושקת במרחב שאיננו כאן. היא אינה מכוונת לזמנים שעוד יגיעו, גם לא לקץ החיים בהם תהיה יקרת ערך.

אין תוצאה סופית לנשימה. כשם שאין תוצאה סופית לריקוד. איננו רוקדים את הריקוד כדי להגיע לסיומו. אנחנו רוקדים את הריקוד מתוך ההקשבה לדרך ומתוך התמסרות למעד הזה, כאן. כך הנשימה, הרוח. איננו נושמים כדי לחיות, איננו חיים כדי לנשום, אנחנו נושמים משמע אנחנו חיים. הנשימה והחיים הם פנים משלימות של אותו המטבע. אין תוצאה בסופה של דרך הרוח.

הנשימה לעולם כאן, לעולם חדשה – פנויה מן הדחף להגשים את עצמה מחוץ לנקודת הזמן הזאת, מחוץ למרחב הזה, מחוץ לגוף הזה. מחוץ לכאן הזה. מחוץ לעכשיו הזה. היא מגשימה עצמה, אם בכלל, מעצם קיומה, ומרגע לרגע. אין לה קיום אחר מחוץ לקיומה זה.

אפשר לומר שלנשימה אין תכלית, וזו, אם נרצה כל תכליתה.

ולפרדוקס הזה קוראים 'חיים'.

מה טיבה ומה טבעה של הנשימה?

נשימה היא זיקת הגומלין.

מניין, למשל, נובע הצליל בעת הפריטה בקונטרה באס? הוא לא נובע מן העץ, מתיבת התהודה לבדה. לא מן המיתר לבדו. לא מן האצבע לבדה. לא מן החלל והאוויר. לא מן האוזן של הנגן או המאזין. הוא נולד מן המפגש של כל אלה, שגדול מסך כל חלקיו. מן הזיקה, מן ההתהוות המשותפת, התלויה הדדית.

למעשה, אין צליל בלא עולם ומלואו – בלא עצים שיצרו את הכלי, בלא עננים וגשם ושמש הולידו את העצים, בלי מי שבנה את הקונטרה באס ובלא מי שלימד את הבונה, בלי נגן שנולד להוריו שנולדו להוריהם וכך הלאה והלאה.

הצליל הוא עולם ומלואו – כל כולו מורכב מיסודות שאינם צליל – עננים, שמש, עצים, חלל, נגן. כל כולו רשת של זיקות וקשרים, של נסיבות ותנאים. בלא התחלה ובלא סוף. מי יוכל להצביע על הרגע בו נולד הצליל?

שהרי אינו יכול להתקיים בלא הרגע שלפניו. כל צליל הוא קיום משולב, הוא שלוב היות [interbeing]. קיום שהוא רצף, קיום שהוא נעדר עצמיות נפרדת. אין צליל לבדו. כמו אין רוח לבדה. כמו שאין אדם לבדו. זהו טבע הדברים. הא בהא תליא.

זאת הבין הבודהא שעה שישב והתבונן ברוח הנושבת בקרבו מתחת לעץ. הוא למד שהמציאות שהיא רשת ורטט אינסופי של קשרים וזיקות גומלין, של רציפות, של חלופיות. שהרוח שבפנים, היא הרוח שבחוץ. בלא חיץ בין דבר לדבר, ובלא פנים וחוץ. להיות "אני" הבין הבודהא, משמע להיות כמו הצליל – פנוי וריק מן האני. כמו הצליל – להיות אני משמע להיות בלא חציצה לעולם ומלואו.

של מי הרוח?

נכון, היא בתוכי לרגע קט. אני זו מארחת אותה. היא בתוכי אבל איננה שלי – אני לא בעליה, היא לא בשליטתי.

אני נושמת אותה. והיא נושמת אותי.

היא מזינה אותי, מחייה אותי מרגע לרגע –  ואני נפרדת ממנה. והיא נפרדת ממני. מרגע לרגע.

אני אוסף זיקות והיא אוסף זיקות – ואנחנו נפגשים לדק ונפרדים לעד. ללא הרף ובלא חציצה.

עם כל נשיפה אני מתפנה ומפנה עצמי, בנדיבות, בטבעיות. אם לא אתפנה איך אוכל להיות? הרוח מזכירה לי את טבעי הנדיב. לא הנדיב. את טבעי המקורי. בלא שאהיה נדיבה, לא אהיה.

את הנשימה והרוח, אני לומדת שאין בכוחי לצבור.

את הנשימה והרוח, אני לומדת שאין בכוחי לגרש

את הנשימה והרוח, אני לומדת שאפשר רק לנשום.

לנשום עכשיו. לנשום מכאן.

ובכל נשימה הנושם והנשימה הם "לא שניים", כמעט אחד.

מתקיימים ללא נפרדות, ללא מחיצה.

נוגעים זה בזה ללא שניות.

זה אינו שולט בזו, זה אינו נשלט על ידי זו.

הנושם והנשימה הם כמו ריקוד – הקשבה והתמסרות והיענות ותנועה.

ריקוד שהוא התחוללות של גוף ושל רוח – אילתור של התמלאות והתרוקנות – יצירה שבכל רגע נולדת מחדש ושבה להתפרק. ריקוד שאין לו רוקד ולא מרקיד, ריקוד שגדול מן הרוקדים אותו. ריקוד שהוא זיקה.

החכמה של הנשימה

היא חכמה, הנשימה. עצמונית, משוחררת, קשובה, טבעית, פשוטה, רגישה, ספונטנית, חכמה, ואין מי שלימד אותה. חכמתה באה מתוכה. כמו החכמה של תנועת המים בנהר.

אוניברסאלית ואינדיבידואלית

הכל שווים בפני הנשימה: מלך או משרת, בן המזרח או המערב – הכל נושמים באופן דומה. נושאים ונותנים אלה את אלה בלא הבדל. אין אויר אחד לבעלי צבע עור קהה ואוויר אחר – לבעלי עור בהיר. הנשימות שווה לכולם, והם שווים בפניה. ועם זאת – על אף האוניברסאליות, הנשימה היא גם אישית, פרטיקולארית ואינטימית עד מאוד. השתיים יחד – האוניברסאליות והפרטיקולאריות – כל כולה שלי וכל כולה של כל העולם – עומדת ביסוד החמלה, אותה פוגש הבודהא כהוא יושב תחת העץ ומתמסר לתנועת הרוח בגוף.

קדושת הנשימה – קדושת הרוח

הנשימה היא חיים – מסמנת את ראשיתם וסיומם.

היא גלויה אבל גם נסתרת. בהירה ולא מובנת. נראית אבל חמקמקה.

היא סוד החיים, ואין בה כל סוד.

והיא שותקת. באה מן הדממה וחוזרת אל הדממה. אי אפשר לדבר אותה. אי אפשר לדבר במקומה. אי אפשר לתאר אותה. אי אפשר לתפוס אותה [תרתי משמע]. אי אפשר להסביר אותה. אי אפשר לאחוז בה. אי אפשר להימלט ממנה. אי אפשר לוותר עליה. אי אפשר לחמוק ממנה. כמו ה"דאו" – היא אינה ניתנת להגדרה. הוא הדרך ועצם הקיום. הנשימה לא מייצגת את הקיום והשגב. הנשימה היא הקיום והשגב. היא רוח אלוהים. קדושתה של הנשימה נובעת מן המחזוריות והחדשנות המתקיימים בה בעת ובעונה אחת.

נשימה כמורה, כמאמנת, כמרפאה

הנשימה מלמדת להיות – להישען על הרגע, לעגון בתוך החיים. היא מלמדת להשתרש בתוך הגוף, לקבוע יתד, לטעת יסודות, בתוך החלופיות, על הבסיס חסר הבסיס, העדין, השברירי והנצחי כל כך.

ההשתרשות עם הנשימה, המדיטציה, היא הפרקטיקה של האימון ברוח או האימון הרוחני –היא הפתיחה האינסופית אל הרגע הנוכחי. אימון הרוח כמפגש עם הרוח, שבפנים, שבחוץ. זהו הציר המרכזי של המסע הרוחני בדרך הביתה.

מה מלמדת הנגיעה ברוח? מה מלמד האימון המדיטטיבי הנותן מבט ברוח שבגוף?

הנגיעה ברוח מלמדת לשחרר את האחיזה, מלמדת להיפרד, מלמדת להתפנות. המגע עם הרוח מלמד להתמסר, להישען, לתת אמון, להתבסס על האין, מלמד להקשיב

להיענות – בלא לאחוז, בלא לדחות. [לא להתקפל ולא להתנפל]

הנגיעה ברוח היא ריפוי המאפשר לנוע מעבר לכל דואליות – בא והולך, כאן ושם, אחיזה ורפיון. היא היסוד שעומד בבסיס היכולת להגדיל את המכל, להכיל טוב יותר את כל הלכי הרוח – את המכאובים והתשוקות, את הפחדים והגעגועים.

הכלה זו כהגדלת הרחם הפנימי, בית הקיבול לרוחות, היא המפתח להתמרה של אויב באוהב. היא השער לחמלה.

נתבונן כעת קצת יותר מקרוב על אימון הרוח העגנוני מתוך זיקה למסעו הרוחני של הבודהא.

הרוח כתנועה, כהתפנות, כפרידה

המספר העגנוני עוזב את אזור הנוחות שלו, את הבית המוגן, את המרחב המוכר. פעם אחר פעם הוא יוצא, מטייל, מחפש ושב, בשעה שהוא מוותר עוד ועוד על פיסות ממעטה ההגנה שלו. בוחר לנוע שוב ושוב אל המרחב הנכסף, ארץ של אוויר צח ותכלת רקיעים, המצוי בלב האזור סחוף הרוחות. הוא יוצא ושב וביתו עד שבהדרגה הוא נוטש אותו כליל. משם הוא עובר לגור לזמן מה בין החומות, בין הסיפים, בין השמשות, בבית לא בית. וכשאין עוד קורת גג לרוחו – שעה שאינו יכול לשוב אל הבית שעזב ושעה שאין לו עדיין בית חליפי – הוא יוצא בנחישות בלתי מוסברת, כך הוא מעיד עצמו, בנחישות של הלב, בסקרנות גדולה וגם בלית ברירה, יוצא ופונה בעקבות כמיהתו אל שדה התלפיות.

הוא בוחר לנוע אם הלב אל לב תנועת הרוחות. המקום אמנם בעל אוויר צח ומשובח, אך גם מאיים ומעורר אי נחת. ובכל זאת מהווה עבורו מוקד משיכה לא ברור, אולי פרי של רצון בלתי מודע לגלות את פוטנציאל הצמיחה הרוחנית שטמונה בו, במרחב סחוף הרוחות שבליבו.

עזיבת הבית העגנונית, נטישת המוכר, המוגן, הידוע והבטוח הוא שלב ראשון ביציאה של כל גיבור למסע החיפוש, והוא מאפיין, בין היתר, גם את מסעו הרוחני של הבודהא.  הבודהא, זה כינויו לאחר שהתעורר, נולד כסידהרתא, והוא נסיך הודי בן המאה החמישית לפה"ס. את העשורים הראשונים לחייו מבלה סידהרתא בארמון, במרחב המוגן-הסטרילי שיצר עבורו אביו על מנת שלא ייפגוש את חוליי העולם. שם דבר לא חסר לו – חינוך, מזון, משפחה, בית, שורשים, תמיכה. עולמו ספוג ביש הגדול, בשפע, והוא סידהרתא נוטל ממנו ככל שחפץ לבו ובכל עת. ועם זאת, מספרת האגדה, בתוככי נפשו הוא אינו יודע מנוח. הוא חסר סיפוק, חסר שביעות רצון, נתון במצוקה שאינו מבין את פשרה.

הוא חש צורך לפרוץ את קווי ההגנה, את המרחב המוגן, וכך, באחד הלילות הוא גונב את החומה ובעקבות המפגש עם העולם האמיתי – עם הזקנה והחולי והמוות הוא מבין שעליו לצאת למסע של חיפוש אחר שאלת האי נחת דווקא בתוככי עולם הסבל האנושי. הוא נוטש את הארמון – את המשפחה,  את הבסיס הבטוח, את השורשים. הוא משיל את סמלי הסטטוס, מתפשט ונפרד מן היש הגדול וכך, עירום כתלמיד יוצא באומץ לחפש אחר שורשי האי נחת ואחר הדרך להיחלץ ממנה.

את מסעו הרוחני – מן הארמון אל היער ומשם אל העץ – הופך סידהרתא למשנה פילוסופית ולפרקטיקה פסיכולוגית סדורה. אימון הרוח שלו, האימון הרוחני והאימון באמצעות הרוח, המדיטציה – מתגבש לתורה רוחנית קולקטיבית – ובלבה שאלת ההתמרה מן המחלה אל ההחלמה, אל החמלה.

לאחר שעוזב את הארמון פונה סידהרתא אל היער – מחוז האין הגדול, ניגודו של עולם השפע שהותיר מאחור. משך שש שנים הוא לוקח על עצמו בנחישות סדרה של אימונים רוחניים וגופניים מפרכים וקיצוניים במיוחד; אימונים סגפניים ומאומצים עד כדי הרעבה והתעללות בגוף וברוח גם יחד. משהגיע עד לקצה גבול יכולתו, והוא כמעט ונוגע  במותו, הוא מבין שאת התשובה לשאלת האי נחת לא יקבל מן האין, מן הסגפנות, מן הדחייה של הקיום וההכחשה, כשם שלא קיבל את התשובה מן היש – מן הנהנתנות, והחיוב הגדול של הקיום. לא מן הארמון – מן התודעה האוחזת, ולא מן היער, מן האין – מן התודעה המסרבת – לא מן הקיצוניות הזו ולא מן הקיצוניות הזו יבוא הפתרון לחידה על מקורו של האי נחת.

כשהוא מבין שהמענה מצוי מעבר לשניות, מעבר ליש ומעבר לאין – הוא נפרד גם מן היער ומוצא את דרכו אל מתחת לעץ.

והעץ, שורשיו מעוגנים עמוק בליבה של אמא אדמה וצמרתו מאמירה ונוסקת אל על, הוא סמל לחיבור העתיק שבין שמיים וארץ, ציר העולם וסמל לאי שניות שבין עליונים ותחתונים. זו, אם נרצה, התלפיות של סידרתא – מקום נאה, אוויר צח, ארץ טהורה ורחבת ידיים – שם יגלה את שורשי מכאוביו, שם יחשוף את חכמת הריפוי של הלב.

כך, תחת העץ, משך שבועות מספר חוסה סידהרתא מגשמי המונסון. נתון בין שמיים וארץ, הוא בונה לו בית או קן רוחני, שוכל בנחישות את רגליו, ומבטיח לעצמו שלא למוש עד שתמצא התשובה לשאלה איתה יצא אל הדרך והיא : מה מקור האי נחת? וכיצד ניתן להתמירה?

מה טיבה של הישיבה מתחת לעץ? ומה טיבה של ההתעקשות על בניין הבית בלב סחף-הרוחות?

גם הגיבור העגנוני יוצא בדרכו אל התלפיות שלו, אל העץ שלו. שם, בלב הסערה הוא מחליט לבנות לו בית. לאחר שהרוח מהתל בו ומעיף את מלבושו, בא המספר אל תלפיות מוגן מעט יותר: נושא בד ויתדות ובונה אוהל, בית ראשון, ניסיון התקרקעות ותקיעת יתד, כמו לאמור 'אני כאן'. אך הרוח בשלו. הוא מחשיך את האור, מסיע את היתדות, מנתק את החבלים, מפזר את הקירות הארעיים ומנסה גם להפיל את הגיבור ולהניאו מתכניתו. גם את הצריף, העמיד מן האוהל, ממשיך הרוח לקעקע – הוא מקיש על הגג, מזעזע את הקירות ובחסות החשכה מסיעו ממקומו.

פעולת הרוח בחשכה, כיבוי האור והסעת הצריף, מרמזת למפגש המאיים של הגיבור עם פחדיו, עם מחוזות הצללים והאפלה שבלב; אתגר ראשון במסע לגלוי אומץ לב ונחישות בדרך הביתה.

סצנה דומה מוכרת גם במסעו של הבודהא, שעה שהוא יושב תחת העץ במדיטציה, בביתו נטול בקירות והוא חשוף ופתוח לרוחות. סידהרתא פוגש בפחדיו פנים מול פנים, בעת שמארה, השטן הבודהיסטי, שולח לפתחו שדים, רוחות ודמויות אימתניות – מעוותות, נוהמות, רוטנות, מבוהלות, חלקן מנופפות באגרופים לשמיים, אחרות מצחצחות חרבות, כולן מטילות אימה ופחד של מוות.  מארה ושליחיו מתגרים בסידהרתא ומצליפים בו להבות של אש וגלי אבנים. אלא שאלה, החיצים, האיבה ועוינות, הופכים לפרחים שנופלים ברכות לרגליו של הבודהא לימים. סצנה זו היא אחד מסמלי הטרנספורמציה של ההתעוררות: סמל להכלה של האימה מן החוץ, שהופכת ליופי, לחן וחמלה.

נדגיש שלמרות שהיה מארה איום גדול סידהרתא בוחר לראות בו יותר מכל מורה ומאמן. מארה הוא מורה הדרך, המורה הרוחני אל מחוזות הפחד והאימה. סידהרתא מקבל על עצמו את פרק האימון ופותח את שערי הלב ללמידה המאתגרת. הוא מסכים ללמוד עצמו דרך הייסורים, מבעד כאב ולפחד, בלא לעקוף את הבלתי נסבל. עם המגע בנשימה וברוח, באימון הרוח המדיטטיבי, סידהרתא מישיר מבט אל בית הרוחות של נפשו.

כמו סידרתא, כך, בדרכו שלו, גם המספר העגנוני.

הרוח מצליפה בו. מתחצפת. מכאיבה. משפילה. מתגחכת. מתריסה. לועגת. פולשת. הורסת. מהתלת. משפילה. סונטת. מאיימת להרחיק את המספר מעצמו, משאיפותיו, מחלומו לבנות בית. מאיימת לגרות את כעסו, לשמר את הטינה שבו, להוציאו משלוותו, משלוות הרוח שלו. נאבקת בו בכל כוחה.

ובדומה לסידהרתא, כך גם המספר העגנוני איננו מפתח כלפי הרוח כעס, מרמור או טרוניה. הוא אינו מסתלק מן הרוח, אינו נרתע ממנה, אינו נבהל, ולא בורח. הוא הולך ושב. ובכל פעם מסכים ומתמסר ללמוד את אשר תלמד אותו הרוח בכל עוצמתה. הוא מסכים לאימון הרוח, גם כשהוא כרוך בהשפלת רוחו. בוחר ללכת אחרי ליבו המתעקש גם כשאינו מבין את פשרו. כך סידהרתא. ובדרכו כך המספר העגנוני.

נשוב אל סידהרתא מתחת לעץ.

לאחר שמארה לא צלח במסע ההפחדות, משנה השטן את דרך פעולתו ומשלח בסידהרתא את שלוש בנותיו היפות, סמלי התשוקה, התאווה והעונג. השלוש מרקדות לפניו של האיש הצעיר ומעמידות אותן במבחני פיתוי. אך גם במקרה זה, סידהרתא לא פוקח את עיניו מן המדיטציה ולא נוטש את דרך האימון הרוחני, והשלוש שבות על עקבותיהן בלא שצלחה דרכן. ומארה ממשיך לחפש אמצעים לקעקע את ניסיון לבנות בית ומחפש דרכים לשים את סיד' ללעג. "בית זה מהו?" שואל הרוח את המספר ומשבר את החלונות, את הגג ואת הדלת. "בית זה מהו?" מתריס בבוז מארה כלפי סיד' החוסה בצל ביתו: מי אתה בכלל? מדוע אתה בטוח שהינך ראוי להתעורר? מדוע אתה בטוח שהינך ראוי לשבת על מושבם של הבודהאות שהיו כאן לפניך? ומי שמך להיות בודהא?

וסידהרתא מאומן דיו, ביתו וגופו בנויים לתלפיות, יסודותיו עמוקים וליבו פתוח, מניח ברכות את ידו על האדמה וקורא לה לעמוד לצידו.

אמא אדמה – סמל החמלה, הנדיבות והאהבה, את, הוא אומר לה, את תהיי לי לעדה שמזה תקופה ארוכה, גלגולי חיים רבים, אני שוקד ומתאמן במדיטציה, אני לומד ומתרגל את דרך החכמה והחמלה, ומחפש את משעולי ההתעוררות, ועל כן ראוי הנני. ואמא אדמה מסכימה בכל פה. אין ראוי ממך להתעורר ולהיות בודהא, היא עונה לאוזניו של מארה. ומארה קשוב לאלמותה של אמא אדמה, לחכמתה, היא הרואה הכל בכל הזמנים, ולא שב עוד להרוס את ביתו של זה שניעור.

הישיבה העיקשת של הבודהא מתחת לעץ – ההתמודדות עם אתגריו של מארה ובנותיו והגיבוי של אמא אדמה – כולם כאחד מסמלים ומעידים על מסע הנחישות של סידהרתא האיש ועל טיבה הרוחני של המשנה הבודהיסטית.

מה מתחולל מתחת לעץ? ומה מתחולל בתהליך ההתמרה העגנוני?

הישיבה הנחושה תחת העץ היא מסע של התבוננות ברוח. מסע של אורח רוח. של סבלנות הממיסה את קצות הסבל. את היכולת לשאת, להיות סבל. המדיטציה, ההתבוננות ברוח, ההתוודעות לנשימה, ללב, לרחשי הרגע הזה הגועשים בגוף ובתודעה, התבוננות צלולה זו, היא תחילתו של מסע ההתמרה. ויותר מכך – היא כל מהותו.

ההסכמה להישיר מבט בלא תנאי, להעמיק שורש, להיות עם ובתוך כל מה שנוכח, בין אם נעים או בלתי נעים, בין אם מכאיב או מענג, בין אם בהיר או חסר פשר, ההסכמה לפגוש את המציאות על שלל מופעיה בלא שיפוטיות ובלא ביקורת – לגעת, להתוודע, להיפגש, לפתוח את דלתות הבית, את החושים, את הלב ואת התודעה לקראת הרוחות – כמוה כדרך האמצע הבודהיסטית.

הישיבה עם הרוחות, ההתמסרות לשדים – הם מורי הדרך בדרכה של הרוח לצמיחה ולחירות – הישיבה עם ובתוך הדברים כהווייתם, בהשתנותם, בככותם, מרחיבה אט אט את המכל הפנימי. בלא להתקפל בפני הפחד, בלא ללכת שבי אחרי התשוקה, הופך הבית מוצק, משריש בתוך המציאות, מתפנה מתחושת האיום ויכול לפתוח שעריו לשכן המזדמן בדרך.

אימון הרוח הוא הזמנה להיענות ולהתמסר לדברים בבואם ובלכתם [בכניסתם ובצאתם, בין פנים וחוץ] – זו הזמנה להתמסר לטבע ההשתנות של העולם, זו הזמנה להתמסר לטבע השלוב קיום של הדברים כולם, זו הזמנה להתמסר לטבע הריק, נעדר ההפרדה של הנושם – הנושם והנשימה, האני והזולת ריקים מעצמיות נפרדת.

אימון הרוח הוא הזמנה להקשבה ולהתרחבות מתוך קבלה שלמה, מתוך פתיחות סקרנית, מתוך ערות לקולות כולם. קבלה שאינה כנועה או קרבנית, אלא בוטחת נשענת על הבסיס של הרגע הזה, על תנועת הרוח בגוף.

הבודהא, כמו המספר, מקבל את הרוחות לחייו.

עם הישיבה הנחושה, עם בניית הבית בתלפיות, הוא מעמיק את יכולתו לשאת את מגוון הרוחות בלא שהן תכנענה אותו ובלא שהוא יכניע אותן. עוד ועוד, עם כל נשימה באימון המדיטטיבי, כמו עם כל חיזוק של הבית העגנוני, המתאמן מרחיב את המיכל הפנימי שלו, פורם את שדות ההתנגדות והאחיזה, ומותיר את הרגע הנוכחי פנוי מאיבה וחופשי מלהט. זה אימון הרוח של דרך האמצע, האימון שמעבר לשניות, מרחב ה"לא שניים" והוא הנתיב לשחרור הלב.

בדומה לבודהא וגם בשונה ממנו המספר העגנוני פוסע בדרך הרוח, בדרך הלא שניים. הוא הופך את הרוח מאויב – ממקור של איום חיצוני – לשכן, לאוהב, ואף למעלה מכך. הוא אינו מתמיר את איבה רק באהבה חושקת, אלא מתעלה גם מעל ומעבר לתשוקה ומגיע אל השתוות הרוח הפנימית. המספר יוצר זיקה חדשה עם הרוח. מבקש שתבוא אל ביתו. שתמתין עד שתשכך הצינה.

הוא יוצר זיקה חדשה עם הרוח: זיקה של חירות, שלווה ונחת, של חברות ושל יצירה ושותפות ששוכנת מעבר לכל סכסוך של שניות.

הרוח אינו מאיים עוד. בעת שניטע הגן, שב הרוח ומטיח באילנות, זו דרכו, זה טבעו. והם מטיחים בו והוא פונה והולך. רוח אחר יש לסכסוך הרוח. ואפשר שאינו אויב עוד משום שסיים את תפקידו כמורה דרך, ואפשר – משום שלא מצא לו אויב מנגד. אהבה כמו איבה דורשים את השניים.

והמספר? בעין הבודהיסטית, הוא פסע מעבר לשניות שבין איבה ואהבה. הרוח אינו אויב עוד, ואף לא מהווה מוקד של משיכה יתרה או השתוקקות. הרוח בא ויוצא מעולמו של המספר כרצונו, בחופשיות, בלא אחיזה ובלא דחייה. אפילו בלא זיכרון ובלא ציפייה. הרוח מביא ניחוחות מארצות רחוקות, מניף המניפה, והמספר מוחל לו לרוח על עברו. שוכח וסולח, מתפנה ממה שאיננו מזמן העכשיו המשותף של השניים. "נתנמכה רוחו של רוח ובא בדרך ארץ". הרוח באה והולכת כמות שהיא. כך נקרא הבודהא באחד מכינויו "טטהגהטגתא" – זה שבא והולך כמות שהוא, בלא לאחוז ובלא לדחות דבר.

והאיש שבנה את ביתו ופתח את דלתו והזמין את מי שהייתה לו מורה ומקור למורא מרחיב באצילות את היכליו הפנימיים וזוכה בחמלה ובנחת אותן הוא מקרין גם לסביבתו. זה בצד זה שוכנים בשכנות טובה האיש והרוח בצל הגן וחולקים מפירותיו.

אני מבקשת לסיים את דברי בשירו של ג'לאל א-דין רומי, הסופי בן המאה הי"ג, "מלון אורחים"

להיות אנושי זה מלון אורחים.
אורח חדש מדי בוקר.

שמחה , דכאון, רשעות,
מודעות חולפת מגיעה
כאורח בלתי צפוי.

קבל את כולם בברכה ובדר אותם!
אפילו אם הם קהל של עצבונות,
שמנקה את ביתך באלימות
מכל רהיטיו,
עדיין, התייחס לכל אורח בכבוד.
ייתכן שהוא מרוקן אותך
בעבור עונג חדש.

המחשבה החשוכה, הבושה, הרשעות,
פגוש אותם צוחק בדלת,
והזמן אותם פנימה.

היה מלא תודה לכל מי שבא,
כי כל אחד מהם נשלח
כמדריך מלמעלה.

מי ייתן ונדע להקשיב בחמלה לרוחות שנושבות בנו.
תודה.