אמנות תשומת הלב – מדיטציה, התבוננות, הקשבה

 מדיטציה

שוטחת מזרן דק על הרצפה. במרכזו פורשת בעדינות את כרית הישיבה. מדיטציה. מניחה את האגן במרכז הכרית. שוכלת רגליים. כפות ידי מונחת זו בחיק רעותה, אגודל נוגע קלות באגודל. חוליות הגב זקופות בגמישות, כערימה של מטבעות שמונחות ברכות זו על גב רעותה. ממרכז האגן ועד קצה הקודקוד כמו משוך חוט משי עדין. הראש מאמיר אל על, האגן משריש עצמו אל מעבה האדמה. ובין שמיים וארץ מתוח קלות המיתר של הלב – לא מתוח מדי, לבל יפקע. לא משוחרר מדי, לבל לא ישמע בו הצליל. המיתר מתוח במידה הנכונה, אותה  יודע הלב, והוא לבדו. ערות רפויה, רפיון ער.

בתנועת התודעה. גופי יודע את נשימתו מעצמו, יודע את חיותו בידיעה שאינה יודעת. נשימתי לא זקוקה לעצותיי, לא נסמכת על דעותיי, לא מבקשת את חכמתי. איני יכולה להתנגד לאוויר שממלא אותי כעת. איני יכולה גם לאחוז באוויר שמבקש להיפרד ממני ולהמשיך לדרכו. הרוח עובר, בא וחולף כרצונו, מתנגן בטובו על תיבת התהודה שלי.

בלא דעות, בלא מחשבות, בלא בעד ובלא נגד, איני יכולה אלא  להתמסר לגלי הנשימה. אדוות הרוח, נצח חד פעמי שבנדיבות לבו מזין אותי, מחייה לרגע זעיר ומסתלק לדרכו בלא להותיר בי סימניו.

למן הנשימה הראשונה ועד לאחרונה, למן רגע לידתי ועד לרגע מותי אני משכן ארעי לאינספור נשימותיי. אין ספור קבלות פנים, אין ספור פרידות. אין ספור פעימות חשופות, אין ספור התמסרויות לרוח. בלא אחיזה, בלא השתוקקות, מזכירה לי הנשימה שמתחת האף, ברב צניעותה את כל תורת הבודהא. את חכמת הריקוד ואת תבונת החיים.

 * * *

הזמנה להתבוננות

למדני, אלהי, ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל,
על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשים,
לדעת, ליחל, להכשל.
למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בקר ועם ליל,
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום,
לבל יהיה עלי יומי הרגל.
*
לאה גולדברג
צילום: עמירם ציונוב
*
במלאת ארבעים שנה למותה זוכה לאה גולדברג לעדנה רבה, ולא בכדי.בלשון בהירה ורכה מלטפות מילותיה את הלב, מעוררות את המחשבה ומזכירות שוב ושוב ש"פשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנוגע. ומותר, ומותר לאהוב". את קובץ "שירי סוף הדרך" חותמת גולדברג בתפילה ובתקווה להתחדשות. היא מייחלת ללמוד מן ההשתנות – לדעת את סוד הקמילה והמוות, לדעת לא פחות גם את סוד ההבשלה והחיות.היא מייחלת לחירות הרוח ולשחרור הלב – לראות, לחוש, לנשום – להתעורר בשלמות אל המציאות כהווייתה. היא מבקשת להיפתח אל התקווה ואל הידיעה, כמו אל האכזבה והכישלון. מאלה ומאלה, היא מגלה, מורכבות פיסות חייה, כמו פיסות חיינו. בתוך ההשתנות המתמדת היא מייחלת עוד שהשפתיים לא תשכחנה את מילות התודה, הברכה וההלל. סוד החיים, היא לומדת ב"סוף הדרך", טמון בטבע ההשתנות. ושמחת החיים? היא טמונה, בין השאר, בהשלמה עם הטבע המשתנה. זה, אם נרצה, גם האימון בשחרור הרוח מכבליה ומהרגליה – לעצור, להתבונן ולהודות.

להיות פשוט, ופשוט להיות בכל רגע מחדש.

* * * 

על אמנות ההקשבה, מתוך "על אהבה וחושך", עמוס עוז.

מה היה סוד קסמו הגברי של סבא?

זאת אולי התחלתי להבין רק כעבור שנים. הוא ניחן בתכונה שכמעט ואינה מצויה בין גברים, תכונה מופלאה שאולי אין סקסית ממנה בעיני הרבה נשים: הוא הקשיב. לא סתם העמיד, מתוך נימוס, פני מקשיב, בעודו מצפה בלי סבלנות שהיא תגמור ותשתוק כבר. לא היה חוטף את משפטיה של בת שיחו ומסיימם בקוצר-רוח במקומה. לא קטע אותה ולא קפץ אל תוך דבריה כדי לסכם אותם ולעבור כבר הלאה. לא היה מניח לבת שיחו לדבר אל האוויר בעודו מכין בינתיים בראשו מה ישיב לה כאשר תסיים סוף-סוף. לא היה מעמיד פני מתעניין או נהנה, אלא התעניין ונהנה באמת. נו, מה: סקרן בלתי נלאה היה.לא היה קצר רוח. לא חתר לסובב את השיחה מן העניינים הפעוטים שלה אל העניינים שלו, החשובים. להפך: מאוד-מאוד אהב את העניינים שלה. דווקא נעם לו תמיד להמתין לה, וגם אם האריכה היה ממתין לה ומתענג בינתיים על כל פיתוליה. לא מיהר. לא האיץ. היה מחכה לה שתסיים, וגם כשגמרה לא התנפל ולא חטף אלא אהב להמשיך להמתין לה: אולי יש לה עוד קצת? אולי יבוא לה עוד גל?אהב להניח לה לאחוז בידו ולהוליך אותו אל המקומות שלה, ובקצב שלה. אהב ללוות אותה כמו חליל המלווה את הזמרה. אהב להכיר אותה. אהב להבין, לדעת. אהב לרדת לה עד סוף דעתה, ועוד קצת.אהב להתמסר, נהנה היה להתמסר עוד יותר מאשר התענג על התמסרותה. נו, שטו: הן היו מדברות ומדברות אליו לשובע, כאוות נפשן, מדברות גם על העניינים הפרטיים החשאיים והפגיעים ביותר, והוא ישב והקשיב בחכמה ברוך באמפתיה ובאורך-רוח. לא, לא באורך-רוח כי אם בהנאה וברגש.המון גברים יש כאן שנורא-נורא אוהבים סקס, כמה שרק ייכנס, אבל שונאים נשים. סבא שלי, כך נדמה לי, אהב גם וגם.ובעדינות: לא חישב חשבונות, לא היה חוטף לו את שלו, אף פעם לא מיהר. אהב לשוט ולא היה נחפז לעגון.

בתמונה שלמה הלפרין,סבא של ארנון.

* * *

הזמנה להתבוננות

משק כנפי הציפור במעופה, פיתולי הדג בשחייתו, ריקוד העשב שרוחש לרוח בשדה, משט הענן, זרימת הנהר, נדודי גרגרי החול, פעימות הלב, גלי הנשימה – הכל, הכל מצוי בזרימה מתמדת. הכל נתון בשינוי בלתי פוסק. רגע נולד, רגע קמל. רגע נרקם, רגע נפרם. רגע נפגש, רגע נפרד. רגע נטען, רגע מתרוקן. העולם רוקד. החיים פועמים בלא התחלה ובלא סוף.

לעולם לא נדע מניין הגיח הצעד הזה. לעולם לא נדע מה יוליד את הרגע הבא. נוכל רק להקשיב, להתמסר לאי ידיעה, לשדות התשוקה והפחד. להתבונן, להתערסל, לשחק עם מרווחי החלל והזמן. לנוע בסקרנות בין המתמלא ובין המתרוקן, בין הסגור ובין הפתוח, בין הגלוי ובין הנסתר. לחפש, למצוא, לאבד ולהמשיך ולרקוד. את האושר המיוחל לא נמצא בסוף הדרך – לא בסוף הריקוד, לא בסוף החיים. אפילו לא בהמשכם. הריקוד נברא ומתקיים בכל רגע מחדש. כמוהו, החיים מגשימים את עצמם בכל צעד. אין סוף לריקוד. אין מסקנה לדרך. יש בהם, לעומת זאת, חיות ועושר בלתי נדלים – מרחבים אינסופיים של יופי וכאב – שמבקשים להמשיך להיווצר ולהתגלות.

* * * 

"…הזמר על אלפי קולותיו.."

סידהרארתא האזין. עתה היה כולו קשב, כולו שקוע בהאזנה, כולו מרוקן, כולו סופג; הרגיש כי סוף-סוף למד את סוד הקשב עד תומו. פעמים רבות כבר שמע כל אלה, כל אותם קולות, אך אותו יום נשמע צלילם כחדש. שוב לא ניתן להבחין בין הקולות המרובים, בין השמחים לבוכים, בין הילדותיים לגבריים, כולם היו לאחד – תאנית-כיסופים וצחוקו של היודע, זעקת כעס וגניחת-גוועים – כולם היו לאחד, כולם נשתזרו ונתקשרו, והיו לפקעת של אלף חוטים. והכל כאחד, כל הקולות, כל התכליות, כל הכיסופים, כל הייסורים, כל התענוגות, כל טוב וכל רע, כולם כאחד היו העולם. כולם כאחד היו זרם ההתהוות, המוסיקה של החיים. וכאשר הקשיב סידהרתא לזרם זה, לזמר זה על אלפי קולותיו, וכאשר הסיח דעתו מקולות הצער והצחוק, ונפשו בת חורין מכבליו של קול מסוים, ועצמותו נמנעת מלדבוק בו, נצטרף הזמר הגדול על אלפי קולותיו למילה אחת: אום – דהיינו שלימות.

סידהארתא, הרמן הסה

צילום: עמירם ציונוב

* * *

מדיטציה / אגי משעול 

היָּרֵחַ בְּמִלּוּאוֹ

 וַאֲנִי בִּמְלוֹאִי

 מִזֱדַּקֶּפֶת כְּקוֹבְּרָה מִסַּל

 לְקוֹל חֲלִילְךָ בִּי.

 *

 שְלוּלַת עַצְמִי

 וּפְרוּמַת מַרְפֵּס אֲנִי הוֹוָה

 בִּיהוֹוָתִי

 וּמַלְאָךְ בּוֹדֵד

 בְּלִי אֶבֶן

 בְּלִי סֻלָּם

 עוֹלֶה וְיוֹרֵד עַד הַבֹּקֶר

  בְּגוּפִי.

 *

 מַאֲזִינָה

 לְמֶטְרוֹנוֹם הַחַיִּים

 שֶל נְשִימוֹתַי

 וּפַרְפָּרֵי שֶמֶש

 צְהֻבִּים

 מְפַזְזִים

 בְּתוּךְ עוֹרְקַי

 בְּמַזּ'וֹר הַקִּיּוּם.

צילום עמליה גולד

* * *

מדיטציה / אגי משעול 
על פני תהום הסתמיות אשב
כמה שאב ואהיה
אשר אהיה.
* * *
מבט מדיטטיבי אל טבע הדברים:
במילים הבאות מתוך הספר "לב ההבנה" חולק הנזיר הויאטנמי טיך נהט האן מחשבות פואטיות בהשראת סוטרת הלב – הקצרה, התמציתית, הרדיקלית והנועזת ביותר מבין קורפוס הסוטרות העצום של המהאיאנה. נהט האן מביט באופן מעודן בטבעה השזור של המציאות ונוגע בטיבן השלוב של התופעות כולן. וכך הוא כותב:

"אם אתה משורר, תראה בברור שענן שט לו בדף נייר זה. בלי ענן, לא יהיה גשם; ובלי העצים, אין אנו מסוגלים להכין נייר. הענן מוכרח להתקיים כדי שהנייר יתקיים. אם הענן איננו כאן, גם דף הנייר לא יוכל להיות כאן. אנחנו יכולים לומר שהענן והנייר שלובי-הוויה…

אם נעמיק להביט בדף הנייר, נוכל לראות בתוכו את אור השמש. בלי אור השמש, לא יוכל היער לצמוח. למעשה, לא יוכל לצמוח דבר. אפילו אנחנו לא נוכל לגדול בלי אור השמש. אם כך, אנחנו יודעים כי גם אור השמש קיים בתוך דף נייר זה. הנייר ואור השמש שלובי-קיום. ואם נמשיך ונתבונן נוכל לראות את החוטב שכרת את העץ והביא אותו אל המנסרה כדי שיעובד להיות לנייר. נוכל גם לראות את החיטה. אנחנו יודעים כי בלי הלחם לא יוכל החוטב להתקיים, לכן החיטה, שהפכה ללחם, קיימת גם היא בתוך הדף. כך גם אביו ואמו של החוטב. כשאנחנו מתבוננים בדרך זו, אנחנו רואים כי בלי כל אלה, לא יוכל דף נייר זה להתקיים.

כשנעמיק להביט אפילו יותר, נוכל לראות כי גם אנחנו בו. קל לראות זאת מכיוון שכאשר אנו מביטים בדף נייר, הוא הופך להיות חלק מתודעתנו. תודעתך נמצאת כאן וכך גם תודעתי. לכן ניתן לומר שהכול נמצא כאן, בדף זה. לא תוכל להצביע על דבר שאיננו נמצא כאן – זמן, מרחב, הארץ, הגשם, היסודות שבקרקע, אור השמש, הענן, הנהר, החום. אני חושב כי המלה שלובהיות צריכה להיכלל במילון. "להיות" שקול ל"להיות שלוב-קיום." אינך יכול רק "להיות" בעצמך, לעצמך. אתה חייב להיות יחדיו עם כל דבר אחר. דף נייר זה קיים בגלל שכל דבר אחר קיים. נניח שננסה להשיב אחד מן היסודות למקורו.

נניח שנסה להשיב את אור השמש בחזרה לשמש. האם לדעתך יוכל להתקיים דף הנייר הזה? לא, בלי אור השמש לא יוכל להיות דבר. ואם נחזיר את החוטב אל אמו, גם אז לא יתקיים דף הנייר. למעשה, דף נייר זה מורכב כל כולו מ'יסודות שאינם נייר'. ואם נחזיר ' יסודות שאינם נייר' אלה אל מקורותיהם, לא יוכל הנייר להיות כלל. ללא 'יסודות שאינם נייר', כמו תודעה, חוטב העצים, אור שמש וכן הלאה, לא יהיה נייר. דק ככל שיהיה, מכיל דף נייר זה בחובו את כל אשר ביקום".

* * *

מורה הזן דוגן, בן המאה ה-13, כותב בחיבורו פוּקאן זאזנגי הנחיות לישיבת הזן. תרגם יעקב רז.

"…כעת, כאשר אנו מעמיקים חקר, אנו מגלים שהדרך האמיתית נעה בחופשיות בכל מקום; אם כן, מה הטעם באימון או בהגשמה? הלימוד הבסיסי פתוח בפני הכל; אם כן, מה הטעם במאמץ? הגוף כולו נקי מאבק; מה הטעם לנסות למרק אותו? לעולם איננו נפרדים מן המקום הזה ממש; מה הטעם לנדוד הרחק מכאן כדי להתאמן? ובכל זאת, אם יש סדק אף כחוט השערה, יהיה זה כמרחק השמים מן הארץ. אם תהיה שם ההעדפה הקלה ביותר, נאבד דרכנו ונתבלבל. יתכן שאתם גאים בהבנות שהבנתם ובתובנות הרבות שהשגתם, שרכשתם חכמה יוצאת מן הכלל בדרך הבהרת התודעה; יתכן שנמלאתם בהתלהבות יתרה, שחודרת את השמים; יתכן שאתם שקועים בנדודים רוחניים ברחבי התודעה. ובכל זאת, אם תתעו במחשבתכם, אתם עלולים להחמיץ את הדרך החיונית לשחרור. לכן הפסיקו לחקור במלים ולרדוף אחרי פתגמים. קחו צעד לאחור שיפנה את האור פנימה. הגופנפש שלכם ינשור מעצמו ופניכם המקוריות יעלו ויופיעו. אם בזה תרצו, בזה התאמנו מיד.

                                                      *

רצוי שהישיבה במדיטציה תיעשה בחדר שקט. שתו ואכלו במתינות. שחררו את כל העיסוקים לדרכם והניחו לענייני היומיום. אל תחשבו מה טוב ומה רע. אל תשפטו מה נכון ומה לא. הפסיקו את מאמצי השכל, הניחו לרעיונות, המראות, ההבחנות. אל תנסו להיעשות בודהות. מדוע שיהיה זה מוגבל לישיבה או לשכיבה? …לאחר שכווננתם את גופכם, קחו נשימה ונשפו את כל האוויר החוצה, ואז נדנדו את גופכם קלות, ימינה ושמאלה. עכשיו שבו דוממים וחשבו על לא לחשוב. איך חושבים בעל לא לחשוב? בלא מחשבה. זוהי האמנות הבסיסית של הישיבה במדיטציה.

הישיבה במדיטציה שאליה אני מתכוון אינה אימון במדיטציה. היא פשוט שער התורה, השופעת קלילות ושלווה. זהו האימון [שהוא] הגשמה של הערות המלאה. נוכחות מלאה, שאין בה מכשולים או מגבלות. משתתפסו זאת, תהיו כמו דרקון שהגיע למים, כמו נמר הנח בהרים. דעו שהתורה האמיתית עולה מעצמה. עצב והסחות דעת נעלמים באחת.

…המדיטציה היא נוכחות חיה שמעבר לצליל ולצבע. אין היא אלא ההבנה שלפני הגדרתם של דברים. לכן אל תטרידו את עצמכם בשאלות כמו מי חכם ומי טיפש. אל תתאמצו להבחין בין החד לבין הקהה. המאמץ הנכון של הדרך הוא האימון בלב שלם. האימון שהוא הגשמה אינו מוכתם בכתם המיוחדות; אין הוא אלא עניין רגיל ויומיומי.

…עליכם להתאמן במדיטציה בלב שלם, ולהתמסר לדרך התמסרות מלאה. מה הטעם בוויתור על מקום מושבכם בביתכם ובנדודים חסרי תוחלת בדרכי העפר של ארצות רחוקות? ברגע שתצעדו צעד שגוי אחד, תאבדו את הדרך. מכיוון שכבר זכיתם לחיות חיים כבני אדם, אל תכלו לריק את הרגעים החולפים. משלקחתם על עצמכם את דרכם של הבודהות, מה הטעם בהתמכרות להבזק חולף? הרי כל הצורות שבעולם הן כמו אגלי טל על עשב בר. חיי האדם הם כהבזק הברק, מתעתעים ובני חלוף, רגע כאן ורגע אינם.

תלמידי זן נכבדים, אנא מכם, אל תגששו באפלה קודרת כדי לתפוס את צורתו של פיל ואל תיבהלו מהדרקון האמיתי. עשו כל שביכולתכם לקלוע למטרה באמצעות ההצבעה הישירה. כבדו את החוכמה שמעבר ללימוד ושמעבר לעשייה. חוו את התעוררותם של הבודהות והיו יורשים ראויים לחוויית הערות של החכמים הקדמונים. התאמנו ממש כך וללא הרף, והיו ממש כך. האוצר ייפתח מעצמו ותוכלו לעשות בו כאשר תחפצו.

דילוג לתוכן