מושג/רעיון "התהוות הגומלין" – פָּאטִיצָ'ה-סָמוּפָּאדָה [paticcasamuppada בפאלי; pratītyasamutpāda, פרטיטיה– סמוטפאדה בסנסקריט]; התהוות הגומלין מכונה גם "התהוות-מותנית", "היווצרות-התקיימות מתוך תנאים", "היווצרות-התקיימות שתלויה הדדית" או "קשרים מותנים" או "קשרים הדדיים".

מונח זה הוא אחד מאבני היסוד של הבודהיזם כבר בצורתו המוקדמת ביותר בקאנון הפאלי. הוא מוזכר פעמים רבות בקאנון וניסוחו מתמטי, כמעט מוצפן – "כאשר זה הנו, ההוא הנו; זה מופיע, ההוא מופיע; כאשר זה אינו, ההוא אינו; זה חדל, ההוא חדל". על אף הנוסח הלאקוני המושג טומן בחובו  את תמצית החכמה כולה, והוא שקול לדרך, דרך האמצע של השחרור מן הסבל. עד כדי כך מרכזי הוא המושג שנאמר עליו בקאנון הפאלי ש"מי שרואה התהוות מותנית, רואה את הדהרמה, ומי שרואה את הדהרמה רואה התהוות מותנית".

 עיקרון זה מלמד על טבע הדברים – על הסיבתיות; על הקשר בין פעולה ובין תוצאה ועל הקיום ההדדי, המשותף והבלתי ניתן להפרדה של התופעות כולן. כל תופעה – חומרית או רוחנית – נולדת וחדלה באופן מותנה ומתוך זיקה הדדית  לכל אחת מן התופעות האחרות, המהוות לפיכך את התנאים והנסיבות המאפשרות את קיומה. במילים אחרות, אין "דבר" [מטבע ההשתנות כל "דבר" הוא "תופעה"] המתהווה ומתקיים בכוח עצמו או ממקור עצמי, כשהוא מנותק מ"דבר'" אחר. כל תופעה היא, על כן, חסרה קיום מהותי עצמי, היא איננה נפרדת מיתר התופעות והיא אינה קבועה.

 אחד הפירושים המוקדמים והמקובלים ביותר של ההתהוות המותנית הוא המקרה הפרטי הסוטריולוגי שלו, בדמות "מעגל שתים עשרה החוליות של ההתהוות המותנית". זה תיאור של מהלך מדורג, כעין גלגל חיים [מיתולוגי וגם פסיכולוגי] שפורס את האופן האינסופי שבו נוצר הסבל מן הבערות ומן ההשתוקקות. נתאר את מעגל שתים עשרה החוליות בקצרה: [1] – הבערות [avijja בפאלי, avidya בסנסקריט], התעתוע, האשליה; הראייה הבלתי נכוחה של המציאות וחוסר ההבנה של הסבל ומקורותיו מתנים-מולידים את [2] – הסאנקהרה [sankhara ,samskara]. אלה תצורות ונטיות מנטליות, דיספוזיציות, דפוסים, תבניות הרגליות מן העבר שמניעות לפעולה [מחשבה, דיבור, מעשה] שיש עמה "הטבעות" של כוונה, דחף או רצון. נטיות אלה מתנות את [3] -ההכרה [vinnana, vijnana], את הידיעה, את המודעות הראשונית שמבחינה בין דבר לדבר. על סמך הבחנותיה, ההכרה מבנה בתודעה מעין מפה או תבנית של המציאות ובה האובייקטיבים סטאטיים ונבדלים אלה מאלה. לפיכך נולדים [4] – [namarupa] ה"גוף-נפש" ה"שם והצורה" [או "חומר"]; אלה הגדרות הדברים במונחי הגשמיות והחומר, במונחי השם והשפה, על פי האופן שבו נתפסו ואובחנו בתודעה. "מפת המציאות" הזו, שיש עמה כבר שמות ותגיות, מכוונת את פעולת החושים [5] – salayatana]] ומתנה אותם בעת שיצרו קשר עם המציאות. והחושים  – טעונים בשמות, בהבחנות ובהעדפות קודמות – מתנים את אופני המגע החושי [6] – [phassa, sparsha] עם העולם. בעקבות המגע מתעוררות בתודעה תחושות [7] – [vedana] – נעימות, בלתי נעימות או נייטרליות, והן שמתנות את ה"צמא" [8]- [tanha,trishna]; זה הצמא להמשך הקיום, או הצמא לחידלון. זו השאיפה או ההשתוקקות להרוות את האי–סיפוק הבסיסי של החיים. הצמא טומן בחובו את האשליה שיש מושא קבוע לתשוקה, והוא המוליד את ההיאחזות [9] – [upadana], שבה מתמקד ה"צמא הכללי" ובא לידי מימוש ספציפי באחיזה של אובייקט מסוים. בעטיה של האחיזה הזו המשתוקק מתהווה כבעל "סימני זהות" שמקורם במושא תשוקתו, זו ה- [10] – bhava]]. ההתהוות מולידה אותו [11] – [jati] כשהוא אחוז במושאו וספוג ב"סימניו" בגופו ובתודעתו. אלא שמושא זה סופו שידעך וימות [12] – [jaramarana], לא לפני שישאיר חותם של סבל [dukkha] וכאב בלב האוחז,  ובכך יניע מחדש את המעגל.

 המושג "התהוות הגומלין" הובן באופן שונה על ידי האסכולות הבודהיסטיות השונות. בתרוואדה שימש המונח בעיקר להסביר את תהליך היווצרות הסבל, ולפיכך גם לשלילת ה"אני" העומד בבסיס הסבל. במהאיאנה, לעומת זאת, ההתהוות המותנית שימשה להוכחת חוסר הקיום הממשי של המציאות, בשל היותה יחסית. ואילו במאדהיאמיקה, משנתו של נגרג'ונה, התהוות הגומלין הייתה שקולה  לריקות עצמה. לדידה, התופעות בעולם הן ריקות; הן בנות תוקף יחסי-שימושי-אמפירי ולא בעלות בסיס אמיתי. ספרות "החכמה השלמה" המהאיאנית מדגישה את חשיבות התהוות הגומלין שאינה נוגעת רק להפסקת הסבל, אלא מהווה באופן רחב יותר את תשתית הקיום של הדברים כולם.

רעיון ההתהוות המותנית מתואר במהאיאנה באמצעות מטפורה ציורית וצבעונית של רשת האבנים הטובות התלויה על פני ארמונו של האל אינדרה, הרשת של אינדרה בשמה המקוצר [[Indra's net. זו רשת עשויה אינספור קורים וחוטים עדינים השזורים זה בזה. בכל נקודת קשר בין חוטים משובצת אבן חן. כל אחת מן האבנים ברשת קשורה בלא חיץ לכל אחת מן האבנים האחרות. ייחודה של הרשת הוא, שכל אחת מאינספור אבני החן משקפת את האבנים כולן, ובה  בעת גם משתקפת בהן. האבנים הטובות מתקיימות זו מתוך זו, וזו ובתוך זו; תלויות האחת באחרת באופן הדדי ובלתי ניתן להפרדה.הרשת הפרוסה יוצרת, כך אפשר רק לדמיין, מרבד רחב ממדים שבוהק לאור החמה, כמו רשת קורי העכביש הנוצצת עם נגיעת קרני השמש באגלי הטל שלה. כל הנוגע באבן אחת, נוגע בכל היתר. כל המתבונן באבן אחת, רואה בה [ובאמצעותה] את כל היתר, כמו בשירו של וויליאם בלייק הרואה את העולם בגרגר החול האחד.

צילום: עמליה גולד