מושג הספק במשנה הבודהיסטית [ ויצ'יקיצ'אה, vicikiccha בפאלי]

הספק הוא רעיון בודהיסטי וזן בודהיסטי מורכב ורב-פנים, עד שלעתים אפילו נדמה כסותר את עצמו. מצד אחד הוא כלי מחקר לפיתוח ראייה בהירה של טבע הדברים, ועל כן הוא אמצעי להתעוררות התודעה ולשחרור המחשבה מכבליה. מצד אחר, והפוך לכאורה, הספק נתפס כמכשול שעלול לזנב במתאמן, לערער אותו, להחליש את רוחו ולפגום בנחישותו. שתי מגמות אלה נטועות בבודהיזם כבר מראשיתו. כך, למשל, בקאלאמה סוטרה [Kalama Sutra], שנחשבת לדיון הבודהיסטי הראשון בחשיבה חופשית, תובע הבודהא מבני קאלאמה, תלמידיו, להטיל ספק במורים ובתורתם של מי שמציעים את מרכולתם הרוחנית. בכלל זה וביושרה רבה עומד הבודהא על כך שהספק יוטל במידה דומה גם בו ובמשנתו שלו. הוא דורש מבני קאלאמה לבחון היטב את המציאות, ולהכריע בה בהתאם לאמות המידה של תועלת או נזק, ועל פי כלי התנסות אותנטיים הנובעים מחקירה ומבחינה אישית. עוד הוא דוחק בהם שלא לבחור את דרכם הרוחנית על סמך רשמים מן החוץ, מפתים ומרשימים ככל שיהיו, וקורא להם גם להתנער מכל דברי הטפה או מהליכה בעקבות אמונה עיוורת.

מאות שנים אחרי מות הבודהא ממשיכה ונושבת הרוח הספקנית ומתגלמת בגישתו החתרנית של נגרג'ונה, הנזיר המהאיאני המלומד בן המאה השנייה לספירה. נגרג'ונה העמיד שיטה פילוסופית שהתבססה על פירוק והפרכה גורפת של כל הטיעונים  שהעלו יריביו. כזכור, הוא מוכיח את הבלותן של מילים באשר הן, ומפריך כל אפשרות לומר דבר מה בעל תוקף על המציאות. בכלל זה, כמובן,  גם את מילותיו שלו. מכאן שדבר לא קיים באופן בלעדי מתוך טבעו שלו. הכול משתנה ונתון בזיקה ובתלות גומלין. הכול ריק מקיום עצמי נפרד, קבוע ובלתי תלוי, וריק גם מרעיון הריקות שעלול לכפות עצמו על הדברים. בבסיס גישתו המרוקנת-המפרקת של נגרג'ונה – פירוק המציאות ופירוק הלשון – עומדת הפרקטיקה הפילוסופית של הטלת הספק המתמדת. זו הדרישה הבלתי מתפשרת לבחון את המציאות ואת הטענות על אודותיה בצלילות חסרת פשרות. באופן זה נשמטת היציבות המדומה של הדברים והתודעה משתחררת מאחיזותיה המתעתעות.

מסורת הצ'אן והזן [במיוחד באסכולת הרינזאי] המשיכה את גישת הספק המעורר, ואף אתגרה את מערך האמונות של תלמידיה באמצעות סיפורים ומעשי פרובוקציה. לצד הלהט או הנחישות שנדרשו התלמידים להפגין ולצד האמונה והיכולת לסמוך על ההליכה בדרך הלא נודעת, קיבל הספק מעמד מיוחד, והיה לצלע השלישית בעמודי התווך של האימון בזן, כפי שיגדירו במאה השמונה עשרה מאסטר הזן הקואין[1][Hakuin] – לא די בנחישות ובהתלהבות, ולא די במתן אמון בדרך. ראוי גם לחיות מתוך ספק שלא נרתע מן הבלתי ידוע, שמתנער מכל ידיעה ומחשבה מוצקה, ושבוחן באומץ את כל שאלות היסוד. בספרו האוטוביוגרפי מספר המאסטר הקואין על הספק הגדול שחווה, ומתארו במונחים של "זינוק רוחני" או פריצת דרך, כמו התמסרות לנפילה אל התהום. הוא מעיד שזכה למודעות חסרת המשגות, ויכול היה להתעלות מעל לכל קטגוריה של שפה או מחשבה. עוד מתח הקואין קו ישיר בין מידת הספק באימון ובין מידת ההתעוררות שבכוחו לכונן, הספק הגדול והשמחה הגדולה, כלשונו. מנגד ראה הקואין בספק הגדול, המכיל את זרעי הוויתור והייאוש, גם צעד חיוני והכרחי המקדים את ה"מוות הגדול', כלשונו; הרגע של ההתעוררות שבה מתנפצת התודעה ואיתה נשברות כל הפרדיגמות; הנקודה המיסטית שבה האני מתרוקן ומשיל מעליו כל סימן וזהות. רעיון הספק והאימון בו הוא צלע שלישית בשתי מסגרות רעיוניות: האחת, במשולש: הנחישות, האמונה והספק. והאחרת  במשולש: השמחה, המוות והספק.

ואולם כבר בבודהיזם המוקדם לא היה הספק רק מקור לסיכוי, אלא גם לסיכון. בצד התאווה, הכעס, עצלות הרוח וחוסר השקט, היה הספק למכשול החמישי במספר, והוא שעלול, כמו כל אחד מן האחרים, לעכב את תהליך ההתעוררות. יתרה מזאת, הספק נחשב גם לאחד מעשרת ה"שורשים המרים",[2] העומדים ביסוד הסבל ומהווים את המחסום בדרך אל הנירוונה. ספק כזה מתאפיין לא בעוררות כי אם בהססנות מתמדת, בחוסר ביטחון ובחוסר בהירות. זהו ספק מבלבל ומתעתע המקשה על יכולת ההכרעה. התודעה טורדנית, ונעה אנה ואנה בתנועה מעגלית[3] בלא הרף ובלא כל תכלית. היא מתלבטת בלא סוף ובכל עניין – בצדקת הדרך, בסמכות המורה ובהוראתו, ואפילו בנחיצות התרגול. היא עסוקה בניסיונות עקרים לחלץ פתרונות אינטלקטואליים לשאלות קיומיות החורגות ממרחב המחשבה. הדבר מוביל פעמים רבות לרפיון ידיים ולחוסר אונים ומכשיל את המתרגל, עד כדי כך שהוא עלול להיוותר מחוץ לשדה האימון.

הספק מוזכר במשל "איש מחפש פר" בעקיפין ובמישרין, ובהקשר שני המובנים הקלאסיים – הספק "המעורר" והספק "המזנב". בהקדמה לתמונה הראשונה מצטייר האדם כמי שנתון בהבל ובמכשולי הספק. הוא שקוע כולו בבוץ התעתועים; מבולבל, מפנה עורף להארה [לערות] ולכן מתרחק, פונה לאבק [להבל] ועל כן מאבד את דרכו. שבילי תודעתו מתפצלים, כך נאמר, ושאלות של תועלת, של רווח והפסד, של נכון או לא-נכון צצות וכופות עצמן. על מנת להתעשת ולהתעורר הוא יידרש להתעלות מעבר לחבוטי המחשבה ולגלות להט ונחישות באימון התודעה. ואכן כך הוא עושה במהלך התמונות הבאות. בהקדמה לתמונה החמישית, לאחר שכבר אילף את הפר, אימן את תודעתו, נקרא האיש להמשיך ולאחוז ברסן [התודעה] מבלי להרפות, בלא להניח לספקות ולמכשולי התודעה להסיטו מן הדרך. כאן מרמז הטקסט על קשיי התרגול התובעים מן האדם לזנוח את ההרגל לצאת בעקבות תודעתו הנודדת, המתלבטת, ולמקד אותה בנחישות בנקודה אחת. כך הוא יוכל לספק ולא ייכנע לו, אף שהוא מהווה מכשול.

העמדה האחרת, הספק "המעורר", אינה מופיעה כלשונה ביצירה. עם זאת ביטוייה המובהקים – ההתנערות המוחלטת מכל הגדרה, שם, צורה, מילה או מחשבה, הרגל או נטייה מאובנת, עד כדי הפיכה מוחלטת להבל ולאין – מתגלמים בתמונות השביעית והשמינית, שבהן נעלמים הפר והאיש בזה אחר זה. הוויתור הגדול, השחרור המוחלט וההתפנות הטוטאלית מן האחיזה הפיזית והרוחנית כמוהם כספק הגדול ואפילו המוות הגדול של הקואין. באין של התמונה השמינית, בחוויית הספק הגדול, שום דבר אינו ודאי ואינו בר-הישג או אחיזה, אפילו לא הפירות הממשיים שהושגו כבר באימון הרוח. הספק הגדול והמוות הגדול נדמה למצב של ה"אין-תודעה" של הויינאנג: האפשרות לשחרור מחיוב ומשלילה כאחד. בלא תכלית ובלא רצון, בלא בעל התכלית או בעל הרצון, כל שנותר בספק המתיש, בוויתור השלם, הוא לשבת באפס מעשה, כפי שאכן קורה בתמונה התשיעית. מן הפניות הגדולה והחירות האינסופית, גם החזרה למוכר איננה משעבדת עוד.