מושג 'ריקות' – שונאטאה [sunyata בסנסקריט] .מתורגם לאנגלית לעתים כ-Nothingness , Emptiness ,Non-substantiality, Voidness.

מושג ה"ריקות" הוא רעיון פילוסופי ומעשי מרכזי בבודהיזם, והוא מאפיין בעיקר את הבודהיזם המהאיאני. ראשיתו עוד בבודהיזם המוקדם, במאות הראשונות אחרי מות הבודהא, שם תיאר את החלופיות ואת היעדר הקיום העצמי;כל הדברים המורכבים – ובכלל זה גם האדם – הם בעלי טבע ריק, משמע – הם משתנים ללא הרף ואין בהם מהות או קיום עצמאי נפרד. מאוחר יותר, סביב המאה הראשונה לספירה, עם גיבוש "ספרות החכמה השלמה" של המהאיאנה, התרחב מושג הריקות והוחל על כלל התופעות בעולם, על החומר ועל הרוח. הדהרמות כולן, יחידות הקיום הזעירות, אף הן נתפסו כחסרות מהות עצמית קבועה ונפרדת משל עצמן.לכן ה"דברים" באשר הם אינם "דברים", אלא תופעות שנולדות וחדלות מקיום. עם זאת, אף שהריקות "טבועה" בכול ואף שדבר אינו מתקיים מחוץ לשדה הריקות, אין היא רומזת לכך שדבר אינו קיים, שהעולם הוא "אין", ניהיל. להפך, הריקות היא הטבע הארעי של התופעות כולן, והיא זו המאפשרת את התפתחות התופעות ואת השתנותן. ריקות זו היא בלא שניות ובלא צורה אמפירית, ומשום כך היא מושווית לא אחת לאמת המוחלטת עצמה. התפנית המשמעותית ברעיון הריקות שייכת לנזיר המלומד בן המאה השנייה לספירה, נגרג'ונה, מייסד זרם המדהיאמיקה ולמפעלו הפילוסופי החתרני "בסיסים על דרך האמצע".בעבודתו זיהה נגרג'ונה לראשונה את הריקות עם המציאות של התהוות-הגומלין. בכך הוא הוכיח למתנגדיו, חסידי האבהידהרמה שעסקו בעיקר בניתוח פילוסופי ומטפיזי של הבודהיזם, כי הריקות איננה רעיון פילוסופי אלא דרך של התבוננות על העולם. נגרג'ונה נקט דרך של דיאלקטיקה ביקורתית על מנת להפריך את תוקפם של טיעונים כמייצגים של משהו במציאות. הוא הוכיח שכל מילה או טיעון על אודות העולם הוא אבסורד ו"ריק" מכל קיום עצמאי, נפרד וקבוע, מאחר שהוא יחסי ותלוי. עם זאת, יש למילה ולטיעון תוקף מעשי ושימושי בחיי היומיום. עוד הבחין נגרג'ונה בין המציאות היחסית – העולם הקונבנציונלי של המילים והסימנים – ובין המציאות המוחלטת, הריקה – המקום שבו דבר תלוי בדבר, ואין האחד סותר את משנהו.

ההתבוננות ה"ריקה", החכמה, הייתה לדרך האמצע שלא נוטשת את המציאות ואת עולם המילים, אלא רואה אותם כפי שהם, בלא שניות, בלא חלוקות קבועות, שתקפותם יחסית למקומם ולזמנם. הריקות שהיא התהוות הגומלין, הייתה כעת גם החכמה של טבע המציאות וגם דרך האמצע – האמצעי של התבוננות בעולם. שכן, אם הריקות זהה עם המוחלט, הרי שהבנת הריקות באמצעות החכמה היא ההכרה במוחלט, בנירוונה. מכאן שהריקות היא לא רק החכמה אלא גם הנתיב של השחרור מן הסבל; נתיב שמבין שהסבל אינו קיים בשל קיומן של תופעות או מילים, אלא בשל היחס הממשי והמתעתע אליהן.

שתי פנים אפוא לריקות. מצד אחד היא חכמת הדרך, היא המשנה על אודות טבע המציאות. מצד אחר הריקות היא גם חכמת ההליכה בדרך, הלא היא משנת האימון לקראת השחרור מן הסבל וחזרה שלמה אל המציאות.