אימון המדיטציה והלימוד הבודהיסטי מצא בעשורים האחרונים מקום של כבוד בשדה הטיפול ובעולם התרפיה. יותר ויותר מטפלים, אנשי גוף או מלומדי נפש, מעמיקים בתורות הרוח מן המזרח, והופכים את התרגול ואת מעשה ההתבוננות לאימון יום-יומי. ועם זאת, בתוך השמחה מן הברכה שמוצאים רבים בעשייתם מקננת בי מפעם לפעם אי נחת. שוב ושוב אני חשה כיצד התשוקה למצוא פתרון למצוקות החיים ולכאבי הנפש והגוף הופכת אט אט לציר המרכזי בשיחהבודהיסטי העכשווי.
איכויות הריפוי הגלומות בפרקטיקה העתיקה ואישושן ההולך ומצטבר בכלי המחקר המודרני מהוות מצד אחד מוקד של משיכה ועניין לעולם הטיפולי. אך בה בעת, מגמה מבורכת זו מצרה ומצמצת את שדה המחיה של הרוח – את השירה, את האמנות, את המבט ואת הלב. העיסוק הבלתי פוסק במצוקות ה"אני" – בזה הסובל ובזה המייחל לאושרו – נראה לעתים כנרקסיזם רוחני, שבו המשנה הבודהיסטית מגויסת כאמצעי, ככלי או כשיטה לשיכוך מכאובים. ונשכחת העובדה שהבודהיזם הוא עולם ומלואו ושתכליתו [אם יש בכלל כזו] היא לא רק למגר כאבים, אלא לגעת בחיים במישרין; לנסוק אל השחקים של קיומנו הרוחני, לצלול למעמקיו ולגלות את המצוי בכל, לא רק בתוכו, אלא גם מעל ומעבר לאותו זה המכונה "אני".