לא,
זה לא הכאב שמכאיב,
זו המשאלה שיחדל, שיסתלק, שיימוג,
עכשיו ומיד [ואם אפשר גם – לתמיד].
היי הכאב, אומרים לי – כל כולך בו, כל כולו בך –
ונחלצת.
השתחררת מן התשוקה להשתחרר מייסוריו,
ויתרת על הפחד להסתלק,
הסכמת להתמסר,
להיות עמו לאחד,
בלא אוחזת, בלא נאחז.
ואפשר אז שנרפא בך הפיצול, ובאה ללבך מעט שלווה.
עד הכאב הבא.