פארוס, אביב 2014…פרידה איטית..

פארוס, אביב 2014…פרידה איטית..

אז מתי התחילה הסדנא?
כשהתיישבנו למדיטציה על ערימת הכריות הצבעוניות באולם הגדול עם רצפת הטאטמי בטאו'ס? או כשהגענו לאי פארוס בתום מסע נדודים לילי? ואולי כשנשקנו לאהובינו בבית נשיקה אחרונה וטעמנו יחד את טעמה החמוץ מתוק של הפרידה הצפויה? ואולי כבר קודם, כשחברה טובה סיפרה על החוויה הנהדרת שלה מ"דרך הנהר" באביב האחרון וניעור בנו הרצון העז [שלא לומר תשוקה] לנוע גם אנחנו ליוון? ואולי אפילו קודם..?
ומתי היא מסתיימת, הסדנא? כששבים הביתה בעקבות השובל הארוך שנשרך מן המעבורת בתנועתה הלוויתנית מפארוס לאתונה? ואולי אחרי החיבוק החם מבני הבית, כשנושרת עוד פיסת ריקוד מן המפגש עם האבנים העגולות בקולומבריטיס? או אולי כשחוזרים כך פתאום לנוע בקצב היומן ושוכחים את התנועה הקשובה שהכתיבו לנו הרוח, הגשם והשמש באי? ואולי היא לא מסתיימת מעולם, הסדנא, זו שמעולם גם לא התחילה?
ובכל זאת, נותרות מאחור כמה דמעות מימי האביב מרחיבי הלבב, דמעות של שמחה שאת ניחוחן המתוק והמלוח לא תוכלנה לתאר גם היפות שבמילים.
תודה מעומק הלב לכל מי שנתן בנו אמון ויחד נדד עמנו לפארוס במסע שלא החל ושאין יודע גם את סופו…