כמו היום, בשנת 2005, ה- 13 באוגוסט חל ביום שבת. איך אני זוכרת? ובכן, לא רק זוכרת, גם לא אשכח. באותם הימים, ימי הקיץ המהבילים שקדתי על מחקרי האקדמי, עסוקה עד מעבר לראש בסוטרת הלב ומרגישה שאין תקנה להתהלכותי בשדה הזה, שמשהו פשוט לא מתקדם, לא זז, חסר יצירתיות. משהו בתוכי דרש תנועה, חידוש. החלטתי לנסות ולשנות את מקום הכתיבה, פאנג שוואי, אם לא יועיל, לא יזיק. וכך, בצד המחשב הנייח שיחד בילינו ימים לא פוריים במיוחד בחדר העבודה הקטן שבחצר, קניתי מחשב נייד [הרגשתי "מתקדמת" מאוד], בעיקר כדי שאוכל לנדוד אתו ברחבי הבית והחצר, על מנת לנסות ולמצוא מקור השראה מוצלח יותר למעיינות הכתיבה שיבשו. ואז, אור לבוקר שבת, כשאני פותחת את דלת חדר העבודה שבחצר על מנת להתייחד עם כתיבת הבוקר חושכות עייני. חלון החדר פתוח לרווחה, ושני המחשבים, הנייח המחכה לרוח חדשה, והנייד, הצעיר הרענן והמבטיח, לרבות מסכים, רמקולים ושאר אביזרי תמך – אינם. פשוט אינם. יוק. נאדה. כלום.
כל כך מנומסים ונקיים היו מבקרי הלילה שאפילו פסיעות ולכלוך לא הותירו. רק פה פעור לרווחה ולב שמסרב, פשוט מסרב להאמין. חמש-עשרה שנות חיים – לימודים, סיכומי שיעור, כתיבה אישית, תמונות, רישומים, מחשבות, מה שקוראים 'היסטוריה' היו, ואינם עוד. מיותר לציין שגיבוי ראוי לא היה לי, חסרת אחריות שכמוני.
13 באוגוסט היה ליום שמיטה שלא מרצון. שמיטה בכפייה. התפנות בכורח.
לקחו שלושה חודשים נוספים בהם התאבלתי על מה שלא אראה עוד. שאלתי עצמי לפשר המסר, מנסה להבין לאן מכאן? האם לעזוב הכל [שהרי ממילא משהו שם לא זז ואולי זה לא הכיוון] או להפך, אולי זו קריאה לשנס מותניים ולנוע הלאה ביתר שאת.
מאחר והסוף ידוע לכל, רק אגלה כאן, שאת חלקו הארי של המחקר, יותר משבעים אחוזים ממנו, סיימתי במרץ כעבור שנים מועטות. מדויק יותר. ממוקד יותר. יצירתי יותר. נמרץ יותר ומלא חדווה, משמח יותר מכפי שיכולתי לאחל לעצמי שעה שדשדשתי עם סוטרת הלב בחדר העבודה בחצר.
באותו הקיץ, הבטיח יו"ר הרשות הפלסטינית שלכל ילד יהיה מחשב בשנת הלימודים הקרובה. כשנעלמו שני המחשבים באותו הלילה האחד בירכתי את לכתם ובלבי איחלתי ללומדים הצעירים הנאה ונחת ממה שחבוי בהם, יהיו אלה אשר יהיו, וכלל לא יכולתי לשער עד כמה היעלמם של השניים יניע גם אותי.
13 באוגוסט. שבת בבוקר.
שמיטה. זכרון. הודיה.
אחי היקרים – בחיבוק מפרגן בטקס קבלת הכובע.