לא מעט שנים אני מתבוננת בפלא הזה ושמו 'טבע האדם'; בחידת הרוח או הנפש, בשדה החמקמק אותו אנחנו מכנים בלית מילה אחרת -"אני". יכולה לחוש את טוב הלב הבסיסי, את גלעיני האהבה הפשוטה הנתונים בעומקו של המיכל האנושי. בכולנו פועם אותו הד חומל. אלא ששוב ושוב אני נעצבת לגלות שדווקא גלי הפחד – מן האחר, מן הבדידות, מ'להיות בכנות מי שהנני' – הם שנוהגים את ספינת חיינו. הפחד ולא האהבה.
הנפרד ולא המאחד.
ויש מי שיודעים לעשות בפחד הזה שימוש המוני.
קוראים לנו לשנוא – ואנחנו מתייצבים.
קוראים לנו לפחד – ואנחנו מאמינים.
קוראים לנו להתגונן – ואנחנו מתכווצים.
ממאנים להאמין שבעומק הלב כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע,
כולנו מבקשים אהבה כנה.
אהבה – ולא פחד.