ראשון, מת בי העתיד.
שומט את התקווה לעוד רסיס של
מבט מבויש,
ולחיוך כמוס של בוקר
מבושם באדי קפה.
ובתום הזמנים,
אפשר שיסכים גם העבר לקמול,
למחות זכר,
לשכוח את רגעי השקיטה
המתוקים תחת שמיכת העננים,
שהגשימו עצמם אל תוך
לבותינו.
ורק נרות הלילה,
נבערים כל כך,
עד יכלו הימים.