בְּהִירִים וּגְבוֹהִים הַשְּׁחָקִים בֶּאֱלוּל
וְעָנָן לֹא יָעִיב אֶת הַתְּכֵלֶת.
מוּל צִנַּת הַגַּלִּים עַל הַחוֹף הַתָּלוּל
אֶת עֵינֶיהָ פָּקְחָה חֲבַצֶּלֶת.
לְבָנָה וּזְקוּפָה הִיא מַבֶּטֶת אֶל עָל,
וּבְאוֹר הַכּוֹתֶרֶת טוֹבֶלֶת,
וּמֵרִיעַ הַיָּם וְלוֹחֵשׁ לָהּ הַגַּל:
אַתְּ יָפָה, אַתְּ יָפָה, חֲבַצֶּלֶת!
בָּא קוֹטֵף וּקְטָפָהּ, נְשָׂאָהּ לֶעָרִים,
הֱבִיאָהּ אֶל הַבַּיִת פְּנִימָה.
מַה יָּפִים פִּרְחֵי אֱלוּל הַצְּחֹרִים
בְּיָדָהּ הַלְּבָנָה שֶׁל אִמָּא!
חֲבַצֶּלֶת הַחוֹף / לֵאָה גוֹלְדְבֶּרְג