הַלַּיְלָה הִתְגַּנֵּב עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת אֶל שְׂפָתַי –
וְנִרְדַּם.
אָז הַשָּׁמַיִם הָפְכוּ רַכִּים מְאֹד
וְחִבְּקוּנִי.
וְחָשַׁבְתִּי אָז שֶׁמִּישֶׁהוּ צָרִיךְ לְגַלּוֹת
שֶׁאֲנִי דִּבּוּקוֹ שֶׁאָבַד
אוֹ שֶׁנַּעַר רוֹעִים צָרִיךְ לִרְאוֹת –
שֶׁאֲנִי חֲלִילוֹ.
יחפות גְּדוֹלָה שָׁכְנָה בִּי
וְיָדַי הָיוּ תְּלוּיוֹת אֲרֻכּוֹת וְדַקּוֹת לְצִדִּי –
רְפוּיוֹת מִגַּעְגּוּעִים.
וְרָצִיתִי כָּל-כָּךְ שֶׁמִּישֶׁהוּ יִרְאֶה
שֶׁהַלַּיְלָה הִתְגַּנֵּב אֶל שְׂפָתַי עַל קְצוֹת אֶצְבָּעוֹת –
וְנִרְדַּם.

רבקה מרים
סתיו אירופאי, ספטמבר, 2013

דילוג לתוכן