אִמִּי אָפְתָה לִי אֶת כָּל הָעוֹלָם
בְּעוּגוֹת מְתוּקוֹת.
אֲהוּבָתִי מִלְּאָה אֶת חַלּוֹנִי
בְּצִמּוּקֵי כּוֹכָבִים.
וְהַגַּעְגּוּעִים סְגוּרִים בִּי כְּבוּעוֹת אֲוִיר
בְּכִכַּר הַלֶחֶם.
מִבַּחוּץ אֲנִי חָלָק וְשָׁקֵט וָחוּם.
הָעוֹלָם אוֹהֵב אוֹתִי.
אַךְ שְׂעָרִי עָצוּב כַּגֹּמֶא בַּבִּצָּה הַמִּתְיַבֶּשֶׁת וְהוֹלֶכֶת –
כָּל הַצִּפֳּרִים הַנְּדִירוֹת וִיפוֹת הַנּוֹצָה
נָסוֹת מִמֶּנִּי.

יהודה עמיחי

דילוג לתוכן