"בארץ הלוהטת הזאת, מילים צריכות להיות צל" – על פואטיקה ורוח בימי מלחמה

כבר למעלה משנתיים, כשאני נשאלת לשלומי, אני שמה לב שאני משתהה. נושמת, מתבוננת, מבט עדין, ובתוך הכרת התודה על הדברים הקטנים בחיי אני עונה, על פי רב: "שלומי? כשלום עמי". כך, במילותיו חיים גורי.
ו'שלום', כך נדמה, היא מילת שאלה והתעניינות: איך הלב? ואיך שלומו? יש בה, במילה 'שלום', הזמנה לקרבה, בקשה להקשבה; ובאותה הנשימה המילה 'שלום' רומזת גם לימים אחרים שעוד יבואו, והרי היא תפילה לשלווה, לשקיטה ולנחת. "שלומי כשלום עמי", היא פיסת שיר קטנה, שלוש מילים, והן כורכות באחת – 'אני' עם 'אנחנו', אינטימיות עם תפילה, דמעה עם תקווה.
"בארץ הלוהטת הזאת", אומר עמיחי, "מילים צריכות להיות צל",
צל, מי באר ונחמה.

בימים רחוקים, אי אז, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ספטמבר 1939, נשאלת לאה גולדברג, שבה ונשאלת, מתי כבר תתחיל היא לכתוב שירי מלחמה. "רבים, רבים הם מדי היו הניגשים אלי", מספרת. אלא שבמקום לכתוב שירי מלחמה היא בוחרת לכתוב מאמר קטן בעיתון "השומר הצעיר", וכותרתו "על אותו הנושא עצמו". את ההשראה לכותרת קיבלה משירו של אלכסנדר בלוק שכתב הוא על טבע השירה, ואחת משורותיו היא: "הֲלֹא זֶה תָּמִיד, תָּמִיד, תָּמִיד, עַל אוֹתוֹ דָּבָר עַצְמוֹ".
הרשימה הקטנה של גולדברג מוקדשת לשאלה: מהי חובת המשורר בזמן מלחמה? מילותיה הן תגובה לפרסום מן העיתונות הבריטית באותה העת, בה נקראים משוררי אירופה למלא אחר חוב מוסרי ולכתוב שירי עידוד ללוחמים.

וכך היא כותבת:
"רבים, רבים יתר על המידה, היו ניגשים אלי ושואלים – ובכן מתי תתחילי לכתוב שירי מלחמה? הטון של השאלה היה תמיד קל והיתולי ואני מבינה הלצות. לכן הבלגתי פעם בפעם על רגש הבחילה המחלחל בי והשיבותי בשחוק גם אני – אל תדאגו לתוצרת הזאת, יספקוה במידה רבה עד מאד, היא גם תביא רווחים. אני לא. יש כמה דברים פשוטים, פרימיטיביים שאני מאמינה בהם והם נראים לי כה בהירים כה מובנים מאליהם שכל אדם ודאי מאמין בהם. אני מאמינה באמונה שלמה שאם יש ערך לחיי אדם, הרי הוא, בעיקר, בדברים הקיימים מיום היותו אדם – כי מתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש – לעולם יהא שדה שיבולים טוב ויפה יותר משממה שעברו עליה הטנקים ואפילו מטרתם של הטנקים האלה נשגבה ביותר. ומכאן לי ההכרה העמוקה, שהמשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה אלא הכרח. משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך המוות. לא זכות בלבד היא למשורר בימי הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים. כי עדין הוא אדם. כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והמנצחים העושים את החיים ליקרים יותר. כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה כדאי וגם ראוי לו לאדם לאהבם להעריכם ולשמור עליהם. ובכן מה תעשי? אעשה את אשר אני עושה בכל ימות השנה. פשוט מאד".

העיסוק ברוח – לכתוב שירה, לצייר, לנגן, להלך בטבע או לתרגל מדיטציה – העיסוק ברוח אינו התרסה ולא מפלט אסקפיסטי מן המציאות המורכבת, וגם לא ניסיון שטחי לספק באמצעותו אקמול רגעי ומרגיע. העיסוק בשירה וברוח היא נגיעה בנשמת אפה של האנושיות שלנו, נגיעה בממד האינסופי שאנחנו, בקשר שלנו עם הניסיון של חכמת הדורות. לכתוב שירה משמע לגעת בטבע שבנו, בטבע שאופף אותנו, לגעת בקיום, בדק שבדק, להישען על תבונת הימים שיודעת לא רק מכאוב וצער, אלא גם יופי ומרפא.

להלך ברוח בעת מלחמה, לרקום עדינות בתוך עולמות עבים, כפרפרזה לדבריו של דויד גרוסמן, הוא צו השעה של הנורמליות; השירה היא שער ללב, נוכחות ונשימה במקום בו, פעמים רבות, לא ניתן לומר עוד דבר. השירה היא כר להתבוננות, מצע רך ומרפא ללב, וכמו המילה 'שלום' אף היא בקשה לאינטימיות, תפילה של תפילה, נחמה לימי סגריר, מָקוֹם שָׁקֵט עָלָיו תֻּנַּח הַנֶּפֶשׁ. לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד. [מתוך שיר של אדמיאל קוסמן].

כמה שנים מאוחר יותר לכתיבת אותו מאמר כותבת לאה גולדברג את אחד השירים היפים והאהובים שלה. השנה היא 1942, העולם הנאור כבר דוהר בשאטה לתהומות של ברבריות אכזרית; ושירה אינו אפוס על גורל העם, לא קינה או דבר נקמה, כמילותיהם של אלתרמן, שלונסקי. זו שירה אישית, של אישה פרטית, שמייחלת לדעת את פשטות הדברים, לגעת בלשד החיים, מבקשת לאהוב, כשזכר הזוועות, האימה והדם, לא יצרבו בלהט. היא יודעת על הטבח האיום ולא מתכחשת גם לזוועות ולסבל האכזרי, אבל מתעקשת לשמור על נימה אנושית של סליחה ושל חסד, כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.

אמנם לא הכל אוהבים שירה.

אֲחָדִים אוֹהֲבִים שִירָה / ויסלבה שימבורסקה

אֲחָדִים –
זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא כּוּלָם.
אֲפִילוּ לֹא הָרוֹב אֶלָא הַמִיעוּט.
בְּלִי לְהָבִיא בֶּחֶשְׁבּון אֶת בָּתֵּי הַסֵּפֶר, שֶׁשָם מֻכְרָחִים
וְאֶת הַמְּשׁוֹרְרִים עַצְמָם,
אֲנָשִים אֵלֶּה הֵם שְׁנַיִם לְאֶלֶף.

אוֹהֲבִים –
אַך אֶפְשָר לֶאֱהוֹב גַּם מְרַק עוֹף עִם אִטְרִיּוֹת
אוֹהֲבִים גַם מַחֲמָאוֹת וְצֶבַע תְּכֵלֶת,
אוֹהֲבִים צָעִיף יָשָן,
אוֹהֲבִים לַעֲמוֹד עַל שֶׁלָהֶם,
אוֹהֲבִים לְלַטֵּף כֶּלֶב.

שִׁירָה –
אֲבָל מַה זֹּאת בְּעֶצֶם שִירָה.
לֹא אַחָת נִתְּנָה לְכָך
תְּשוּבָה רְעוּעָה.
וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת
וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה
כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל.

מילים, אומר מורה הזן, מילים הן אצבע המורה על הירח, הן לא הירח עצמו. שירה היא יד הנשלחת אל העולם – פה תגלה, שם תכסה. מותירה איזו תהום פעורה, תוהו תמידי, אותו "מה" שאין לו שם. שירה היא תוהו והיא שער, באמצעותו יכול העולם להתעורר אל עצמו. ולא, אין כל נחמה בשיר נחמה – יש בו, לעומת זאת, נגיעה עדינה בפיסות של יום חולין: בקרעים של כאב ופחד, בגלים של תמיהה ופליאה, בדמעות של בתפילה, בסדקים של תקווה. שירה היא רטט חיים של מיתרי הלב כולם; אינני רוצה לכתוב עליהם, אומר אלתרמן לעצים, אני רוצה בליבם לנגוע, ובנגיעה אחת תהפוך מילה לברית, ושירה לנחמה.

הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירָה
אַחֲרֵי שֶׁחָצִיתִי אֶת שְׁנָתִי הַתִּשְׁעִים
מֵאָז, בְּכָל יוֹם
יֵשׁ לִי סְבָּה טוֹבָה לִחְיוֹת

גּוּפִי רָזָה וְקָטָן
אַךְ עֵינַי עֲדַיִן רוֹאוֹת
לְלִבָּם שֶׁל אֲנָשִׁים
אָזְנֵי עֲדַיִן שׁוֹמְעוֹת
אֶת רַחַשׁ הָרוּחַ
וּפִי עוֹדוֹ מָלֵא חַיִּים

"אָמַרְתָּ אֶת זֶה יָפֶה"
מַחְמִיאִים לִי כולָּם

וַאֲנִי שְׂמֵחָה עַל כָּךְ
וְיֵשׁ לִי כֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ

[שיבטה טויו, מתוך "הבוקר בא תמיד". מיפנית: איתן בולוקן]