חיי…

חיי…

כל ה'יש' הזה של הרגע הזה
שאני מכנה 'חיי'
נמצא כאן
רובץ לפתחי
נושם מתוכי
פועם מחריצים זעירים 
של תחנת מעבר נסתרת
על גשר צר שנמתח בין עבר לעתיד.
וככל שאתבונן, לא אוכל לגלות
כיצד מסתננות להן כך
לאור היום
פיסות של אתמולים
מבעד לסדקי העכשיו;
ואיך דבקים להם רסיסים של ימי המחרת
אל הבלי הרגע הזה –
כתמים של זיכרון ועלעלים של פחד
זה מתוך זה
צובעים בלא רשות
בלא חמלה
ובלא זמן
את ענני תחנת הגבול
של ה'יש' הזה
של הרגע הזה
שאני מכנה 'חיי'.

דילוג לתוכן