מחשבות על מיינדפולנס..

מחשבות על מיינדפולנס..

בשנים האחרונות מוצאת פחות צורך להסתמך על כלי המדע על מנת לקבל את מה שהלב חש כמיטיב וכמרפא. כך הוא הדבר גם בעניין מושג מרכזי מתוך השיח הבודהיסטי, הסאטי או המיינדפולנס כפי שזכה להיקרא בלשון עם זר. אמש, בכנס על מיינדפולנס בהקשר המעשה המסייע מטעם המרכז הבינתחומי בהרצליה שאירח את "אבי המיינדפולנס" פרופ' ג'ון קבט-זין, נתבשרנו שהמחקר הענף של השנים האחרונות מוצא עוד ועוד זיקות בין התרגול המדיטטיבי לבין פעילות המוח בחלקיו השונים. ובאופן כללי יותר – על כי קיים קשר חיובי שבין אימון במדיטציה לבין בריאות נפשית ופיזית. ואני מוכרחה להתוודות שלבי חצוי בעניין זה.
כמו רבים מן היושבים בחדר שזכו לחינוך מדעי, יש בי שמחה על העניין הכן ועל הסקרנות הגדולה שמגלה הקהילה המדעית והטיפולית במה שנראה עד לא מזמן כתרגול הזוי הקשור למלוכסני העיניים המתנזרים מן החיים האמתיים. ועם זאת, משהו בתוכי חש גם אי נחת. ואני מתבוננת בה.
מרגישה שהדהרמה, שהיא תורת החיים שלמה – תרבות, קוסמולוגיה, פילוסופיה, אסתטיקה, אתיקה, שירה, ספרות ועוד – כמו מתכווצת לה לכדי "שיטה" תועלתנית. כמו הופכת לפרקטיקה רפואית שנותנת אמנם מענה עמוק ואמתי לבעיות של מתח או חרדה, מענה שאת יתרונותיו אפשר גם למדוד במכונות יקרות ומורכבות. ועם זאת, משהו במרחב החיות הגדול שלה מצטמצם, או עלול להצטמצם בדורות הבאים, כשיעילותה תוכח עוד ועוד ותכסה על הרוח. הדהרמה עלולה להצטמק לתרפיה בעיקרה, ולהותיר מאחור את מרחב המחיה הרוחני העשיר שהיא מציעה לעולם.
משתעשעת עם המחשבה, מה היה לבודהא לומר בעניין, לו היה מהלך כאן היום בינינו. מן הסתם, היה מחייך בסיפוק עמוק על ההזדמנות שמציע המדע להקל עוד ועוד על הסבל בעולם, שהרי אילו הם האמצעים המיומנים [ה- upaya] של דורנו לטיפול בדוקהא. ואפשר, רק אפשר, שהיה גם חש שהמיקוד הרב בפרקטיקה הטיפולית מצר שדה אנושי בין אלפי שנה ועלול בכך לפגום בהעמקת השורשים הרוחניים של ההולכים בדרך, ולהותיר אותם משוכנעים במחשבה ובידיעה אך חסרים את האמון ואת ההתמסרות של הלב.

דילוג לתוכן