תולדות המשל: הנוסחים האמנותיים והפואטיים המוקדמים של היצירה
חוקר הזן ד.ט. סוזוקי מונה ארבע גרסאות שונות למשל "עשר התמונות של רעיית הפר" – מסכתות בנות חמישה, שישה או עשרה ציורים. לפנינו הגרסאות השונות של המשל על פי הרצף ההיסטורי שבו נכתבו.
[1] מסכת בת חמש תמונות: מאת המורה ג'ינגג'ו [Jingzhu; סייקיו Seikyo ביפנית], בן המחצית השנייה של המאה האחת עשרה.
במבוא כללי קצר שכתב לסדרת "עשר התמונות של רעיית הפר" של גואואן, מציין תלמידו ג'י'יואן, שהמורה והפרשן ג'ינגג'ו הוא שצייר לראשונה את מסכת ציורי הפר. מטרתו הייתה להבהיר באמצעות הציורים את התפתחות האימון המדורג בדרך הזן. גרסה זו שימשה מאוחר יותר מודל והשראה לציוריו של גואואן. המסכת המחומשת של ג'ינגג'ו התחילה בציור של פר שחור. עם התקדמות הציורים, סימן להעמקת האימון הרוחני, הלך צבעו של השור והתבהר, עד שהפך לבן לגמרי, אות להתעוררות הרועה ולמודעות הגוברת שלו לטבעו המקורי. בתמונה האחרונה נעלמים האיש והפר גם יחד.
הציור הראשון מכונה "התעוררות האמונה" ובו נראה האיש אוחז בפר באמצעות חבל מתוח. בידו השנייה – שוט אילוף. הפר שחור, ולראשו כתם לבן.
הציור השני מכונה "כניסה ראשונה", ובו נראה האיש קושר את הפר אל העץ. החבל כבר אינו מתוח. עם ההתעוררות הראשונית חש הרועה שמחה גדולה. כעת כל ראשו של השור הופך לבן.
הציור השלישי – "עדיין לא אמיתי". האיש אוחז בידו האחת מקל ובאחרת חבל מגולל. הוא נראה פוסע בדרכו וראשו פונה לאחור, אל הפר שהולך אחריו מרצון. כאן ההתעוררות מתעדנת. החכמה בהירה, אך עדיין איננה תואמת לטבעה המקורי. כאן מחצית מגופו של הפר לבן.
הציור הרביעי הוא "הרוח האמיתית" [או התודעה האמיתית]. כל גופו של הפר לבן. הוא רועה בנחת, מלחך עשב להנאתו והרועה מנמנם בצל העץ. כעת אין עוד אשליות, והרוח טהורה.
לבסוף, בציור החמישי שנקרא "שניהם נשכחו" נראה עיגול ריק. האיש והפר ישנם, אך הם מעבר לצורות. זה "השחרור הגדול".
[2] מסכת בת שש תמונות: מאת המורה דז'ודאהוי [Zudehui או ג'יטוקו Jitoku ביפנית], בן המאה השתיים- עשרה. החוקר סוזוקי מעיר עוד שקיימת סדרת ציורים נוספת המונה שישה ציורים, והיא מיוחסת למורה הזן צוטההוי [Zidehui]. הסדרה מבוססת על חמשת הציורים ה"מלבינים" של ג'ינגג'ו, וכמוה היא כוללת בתי שיר שלכל אחד מהם הקדמה קצרה. הסדרה של צוטההוי כוללת תמונה נוספת, שישית במספר, ושמה "משחק" [או משחקיות – playing]. בציור השישי נראה הרועה, מקל על כתפו, והוא פוגש בדמותו של הבודהיסאטווה הנושא סלים מן השוק. התמונה האחרונה מייצגת את השלב שמעבר לריקות המוחלטת, ובה שב הרועה לעולם המעשה, כשהוא משחורר מכל היצמדות.
התמונה השישית:
[3] מסכת בת עשר תמונות: המסכת הקלאסית מאת גואואן [Guoan shiyuan] בסינית; קאקואן שיאן[Kakuan Shien ביפנית], בן מחצית המאה השתים עשרה. גואואן, מורה צ'אן השנים עשר בשרשרת מייסדי זרם הלינג'י [רינזאי]. הוא חי בסין בתקופת שושלת סונג וקבע את מושבו במקדש ליאנגשאן ג'ינגג'ואו [Liangshan Jingzhou]. הוא היה תלמידו של מורה הזן טאיסוי יואןג'ינג [[Daisui Yuanjing, אף הוא כמובן מזרם לינג'י.
גואואן הכיר את הגרסה המחומשת ה"מלבינה". הוא סבר שבהיעלמות הכול, בעיגול האחרון הריק, באי-קיום, יש משום הטעיה. הוא חשש שמא יהיו מי שיראו בריקות ובלא-כלום את היעד הסופי והחשוב ביותר של תורת הזן – ולא היא. על כן הוא יצר מסכת מחודשת בת עשרה ציורים המלווים בעשר פואמות פיוטיות. במסכת ציוריו השור לא משנה את צבעו [ואפשר שבכך יש רמז ל"אין צלילות ואין עכירות" מסוטרת הלב], והאיש – לאחר שנעלם, חוזר אל ה"מקור" ואחר כך גם אל שוקי העולם כבודהיסאטווה. ג'י'יואן, תלמידו, העיד עליו בדברי ההקדמה למשל שאת השירים הוציא גואואן מרגשת לבו, שירים נאים, והם מיטיבים לענות על הגרעין הפנימי הטמון בכל אחד ואחד, כלשונו.
להלן עיקרי העלילה: בתמונה הראשונה האיש יוצא לחפש אחר הפר. בתמונה השנייה הוא רואה את העקבות. בתמונה השלישית הוא רואה את הפר. ברביעית הא תופס את הפר. בחמישית האיש רועה את הפר ונאבק לרסנו. בתמונה השישית, בתום המאבק האיש חוזר הביתה על גב הפר. בתמונה השביעית הפר נעלם והאיש נשאר. בשמינית – גם האיש נשכח והכול הוא אין. בתמונה התשיעית האיש חוזר אל השורש אל ה"מקור", ובעשירית הוא נכנס אל השוק בידיים שמוטות, שב בידיים חומלות אל כיכר העולם.
המסכת כולה – התמונות והשירים של גואואן מופיעים במאמר נפרד.
[4] מסכת "מלבינה" בת עשר תמונות: הגרסה הרביעית המוכרת היא סדרה מאוחרת [1585], אף היא "מלבינה" ולה עשר תמונות. מסכת זו מלווה במילות שיריו של פומינג Buming] בסינית אוFumyo ביפנית]
בתמונה הראשונה "לפני הרעייה" נראה הפר השחור רץ, והרועה מחפש את דרכו אליו.
בתמונה השניה "תחילת ההרמוניה", האיש אוחז מקל ומתחיל במשטר האימונים.
בתמונה השלישית, "מקבל מרות", הפר קשור בחבל אל האיש ונראה מציית להוראותיו. בשלב הזה ראשו של הפר לבן וגופו שחור.
בתמונה הרביעית, "מפנה את ראשו", הרועה קושר את הפר לעץ וזה מטה אליו את הראש.
בתמונה החמישית, "הכנעה, אילוף", הפר מביט באדם ורוחו שקטה. מחצית גופו כבר הלבינה.
בתמונה השישית, "אין מכשולים", הפר לבן כולו למעט הזנב. הוא רובץ ומנמנם ואיש יושב בסמוך לו ומנגן בחליל.
בתמונה השביעית, "חופשיים למעשיהם", הפר פונה לשתות מפלג המים והאיש נח מתחת לעץ.
בתמונה השמינית, "נדיבות הדדית", הפר והאיש נראים בלא חיץ, כמי ששכחו זה את זה וכל אחד את עצמו.
בתמונה התשיעית, "הארה לבד", נראה האיש לבדו והפר נעלם.
בתמונה העשירית והאחרונה, "שניהם נעלמים", ושוב נראה רק העיגול הריק.
הסדרות ה"מלבינות" רווחו לאורך השנים בעיקר בסין ובקוריאה. לעומתן, מסכת עשרת התמונות של רעיית הפר של גואואן, הנחשבת גם לבהירה ולשלמה ביותר, זכתה לעדנה ביפן למן תקופת קאמאקורה ועד ימינו. כבר במאה הארבע עשרה הפכו תמונות נבחרות מן המשל למגילות קיר, והחל מן המאה החמש עשרה היה המשל נפוץ ומוכר [במיוחד ביפן] עד שלא היה צורך ללוות את הציורים בכל דברי הסבר.
לקראת אמצע המאה הקודמת, עם הפתיחה של עולם הזן למערב, הגיעה גם היצירה בשלמותה – ציורים ושירים – ובגרסאותיה השונות לידי קהל התלמידים והמתרגלים המערבי. היצירה תורגמה לשפות מערביות שונות והייתה מקור השראה למורי זן ולתלמידיהם. עד מהרה היא הפכה לאחת מן הקלאסיקות המציגות בתמציתיות פילוסופית ובאותנטיות פואטית את עולם הרוח הזן בודהיסטי.
