בית אימון הרוח - לימודי בודהיזם תרבות ורוח

איך נושאים זיכרון

הרצאות ומפגשים בית אימון הרוח

"איך נושאים זיכרון?"
לקראת יום הזיכרון – מאי 2024,
מפגש 'שותפים למסע' בבית האימון

 

'איך נושאים זיכרון' אינה שאלה ועל כן, תשובה לה – אין.
'איך נושאים זיכרון' איננה שאלה,
אלא הזמנה להתבוננות,
מרחב להיענות.

איך נושאים זיכרון?

נדמה שיש בנו, בכולנו, משאלה לזכור.
לזכור, אנחנו אומרים, ולא לשכוח.
משאלה לזכור מבט,
לזכור מילה,
לזכור ניחוח,
לזכור חיוך ויד אוהבת.
לאחוז עוד ועוד במי שהלך מאתנו,
לזכור פרט ועוד פרט,
לבל יסתלק וייעלם גם מחדרי הלב.

נדמה, שכולנו מכירים את כאבי הזיכרון, 
כאב מזיכרון המבט,
מזיכרון המילה,
מזיכרון הניחוח,
חיוך ויד אוהבת.
כאב להיבלע עוד ועוד במי שהלך מאתנו,
פרט ועוד פרט,
שמא יגדוש ולא יחדל, יציף את חדרי הלב.

*

איך נושאים זיכרון?

שלא יכביד, שלא יאבן,
שלא ימית, שלא יקפיא,
שלא יחנוק, שלא יצמית
שלא ירחיק, שלא יעוור –
שלא ילך, אף שהוא איננו,
ושלא יחדל
גם להגיע.

*

איך נושאים זיכרון?

*

לי ההולך,
לך הנשאר,

שני סתווים.

בוסון, מאה 18, יפן

שני סתווים – פגישה ופרידה.
מבט עין, חותם לב,
הד, שובל של אניה,
שנולד אחרי האין,
מתמיד ומשתרך אחריו,
זיכרון – והוא מלא חיים.


ואיסא, המשורר היפני בן המאה העשירית כותב על קבר ביתו הצעירה

עולם הטל הוא

אכן, עולם הטל –

ואף על פי כן     

[עולם הטל הוא דימוי בודהיסטי לחלופיות החיים, הרף קיומם]


אני מבין את לכתך, הוא רומז,
מבין את ככות הדברים, דינו של עולם לתת ולקחת.
אף על פי כן, עטוף בכאב, שלימים יהיה זיכרון,
משהו בי ממאן.
אני מקבל ומתייסר, משלים ומתווכח.
חומל, גם למיאון.
מסכים לא רק לזרם החיים, בואם ולכתם, אלא מוכן גם לאין;
אדוות של זיכרון שנולדות בשעת פרידה.
יודע שיש בהן, ועוד תהיינה – תנועות של קיום.
זיכרון, כשובל, אאווארה, קוראים לו היפנים, ריקוד עלה הנושר לאיטו, מעגל ועוד מעגל, שעה שניתק מן העץ, פרידה של סתיו; והוא מתמלא בחיים שלמים, שהיו, ומן האין – באלה שעוד יצמחו להיות.

*

עומר כיאם, משורר פרסי מן המאה העשירית:

בְּהִפָּרֵד הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ, נִבְרָא הַבֹּקֶר.
בְּהִפָּרֵד הַפֶּרַח מֵהָעֵץ, נִבְרָא הַפְּרִי.
בְּהִפָּרֵד הָאֵד מֵהַמַּיִם, נִבְרָא הַמָּטָר.
כָּל הַחַיִּים פְּרֵדָה הֵם,
וְלָמָּה נִירָא אוֹתָהּ שְׁנֵינוּ?

למה נירא את הפרידה?
למה נתיירא ממשקל הזיכרון?

*
איך נושאים זיכרון?

"אני רוצה ללמוד להפריד את הזיכרון מהכאב, או לפחות את חלקו. 
את מה שניתן. 
שלא כל העבר יהיה ספוג כל כך בכאב.  כך גם אוכל לזכור אותך יותר,  אתה מבין: לא אפחד כל פעם מכוויית הזיכרון.  וגם אמרתי – אני חייב להיפרד ממך."

דויד גרוסמן ,'נופל מחוץ לזמן'.

להפריד זיכרון מכאב –
שלא יצבע כל העבר בצבעי יגון,
שלא יכפה את עצמו הצער, האין, ההיעדר –
על מה שהיה, על מה שהווה, על מה שעוד יהיה.
שלא יתנפל הזיכרון על מלוא החיות של זה שאיננו.

*

תוהה יהודה עמיחי – 

ומי יזכור?

ובמה משמרים זיכרון?

במה משמרים בכלל בעולם,

משמרים במלח ובסוכר,

בחום ובהקפאה עמוקה

באטימה מוחלטת, בייבוש ובחניטה.

אבל שימור הזיכרון הטוב ביותר הוא

לשמרו בתוך השכחה שאף זכירה אחת

לא תוכל לעולם לחדור לתוכה

ולהפריע את מנוחת הנצח של הזיכרון

*

ומה יוותר ממני אחרי לכתי?
ומי יישא את זכרוני?

מרחב השמיים, שעון מתקתק,
חיים שנקטפו מסומנים בנורית צהובה,
יופי נוגע בכאב, שנוגע ביופי.
עולם כמנהגו נוהג.

שתי אניות. שתי כפות ידיים.
קור. בדידות. 

*

א.

קַר לִי מְאוֹד. הַנּוֹף לְרַגְלַי

כְּאַדֶּרֶת קְרוּעָה. בְּיָד עֲיֵפָה

אֲנִי רוֹשֶׁמֶת

שׁוּרָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל שִׁיר.

כְּבָר בַּמֵּאָה הַשְּׁמִינִית

עַל שְׂפַת הַנָּהָר הַצָּהֹב

יָשַׁב מְשׁוֹרֵר שֶׁיָּדַע

אֶת מִלַּת הַסִּיּוּם.

ב.

מַה יִּהְיֶה בְּסוֹפֵנוּ? הַשָּׁמַיִם

עָמְדוּ מִלֶּכֶת.

אִלְמָלֵא הַשָּׁעוֹן שֶׁתִּקְתֵּק

לֹא יָדַעְנוּ

שֶׁכֹּה רְחוֹקִים אָנוּ כְּבָר

מִן הַבֹּקֶר.

אֵיזֶה זֶרַע יִשְּׂאוּ הָרוּחוֹת בָּאָבִיב?

אֵיזֶה פֶּרַח

יִצְמַח עַל קִבְרֵנוּ?

אֲנִי אֶתְפַּלֵּל

שֶׁתִּהְיֶה זוֹ נוּרִית צְהֻבָּה.

לְפָנִים

קָטַפְתִּי אוֹתָהּ בֶּהָרִים.

מַה יִּהְיֶה בְּסוֹפֵנוּ?

ג.

מַה יִּהְיֶה בְּסוֹפֵנוּ?

שְׁנֵי נְעָרִים בָּרְחוֹב

שָׁרִים שִׁיר.

בִּשְׁנֵי חַלּוֹנוֹת בָּרְחוֹב

כְּבָר הֻדְלַק אוֹר.

שְׁתֵּי אֳנִיּוֹת בַּנָּמָל

מַפְלִיגוֹת הַלַּיְלָה.

שְׁתֵּי יָדַי בִּשְׁתֵּי יָדֶיךָ

קָרוֹת.

מַה יִּהְיֶה בְּסוֹפֵנוּ?

ד.

מַה יִּהְיֶה בְּסוֹפֵנוּ? אוֹתוֹת הַלַּיְלָה

יָפִים אַךְ פִּשְׁרָם סָתוּם. הָרוּחַ

מְגַלְגֵּל בַּשָּׁמַיִם אֶת חִשּׁוּק הַכֶּסֶף.

יָרֵחַ קַדְמוֹן! אֵיךְ שָׁגוּ כֻּלָּמוֹ –

הָאוֹהֲבִים הַתְּמִימִים וְחַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם.

עַכְשָׁו פָּסְקָה אֶת פְּסוּקָה הַדְּמָמָה.

וַאֲנַחְנוּ

מַה יִּהְיֶה בְּסוֹפֵנוּ?

ה.

הַכְּאֵב

בָּרוּר כְּאוֹר הַיּוֹם.

נַעֲלֶה מִכֹּל סָפֵק,

שָׁלֵם כָּאֱמוּנָה.

"מילים אחרונות", לאה גולדברג

איך נושאים זיכרון?