שוטחת מזרן דק על הרצפה. במרכזו פורשת בעדינות את כרית הישיבה. מדיטציה. מניחה את האגן במרכז הכרית. שוכלת רגליים. כפות ידי מונחת זו בחיק רעותה, אגודל נוגע קלות באגודל. חוליות הגב זקופות בגמישות, כערימה של מטבעות שמונחות ברכות זו על גב רעותה. ממרכז האגן ועד קצה הקודקוד כמו משוך חוט משי עדין. הראש מאמיר אל על, האגן משריש עצמו אל מעבה האדמה. ובין שמיים וארץ מתוח קלות המיתר של הלב – לא מתוח מדי, לבל יפקע. לא משוחרר מדי, לבל לא ישמע בו הצליל. המיתר מתוח במידה הנכונה, אותה יודע הלב, והוא לבדו. ערות רפויה, רפיון ער.
בתנועת התודעה. גופי יודע את נשימתו מעצמו, יודע את חיותו בידיעה שאינה יודעת. נשימתי לא זקוקה לעצותיי, לא נסמכת על דעותיי, לא מבקשת את חכמתי. איני יכולה להתנגד לאוויר שממלא אותי כעת. איני יכולה גם לאחוז באוויר שמבקש להיפרד ממני ולהמשיך לדרכו. הרוח עובר, בא וחולף כרצונו, מתנגן בטובו על תיבת התהודה שלי.
בלא דעות, בלא מחשבות, בלא בעד ובלא נגד, איני יכולה אלא להתמסר לגלי הנשימה. אדוות הרוח, נצח חד פעמי שבנדיבות לבו מזין אותי, מחייה לרגע זעיר ומסתלק לדרכו בלא להותיר בי סימניו.
למן הנשימה הראשונה ועד לאחרונה, למן רגע לידתי ועד לרגע מותי אני משכן ארעי לאינספור נשימותיי. אין ספור קבלות פנים, אין ספור פרידות. אין ספור פעימות חשופות, אין ספור התמסרויות לרוח. בלא אחיזה, בלא השתוקקות, מזכירה לי הנשימה שמתחת האף, ברב צניעותה את כל תורת הבודהא. את חכמת הריקוד ואת תבונת החיים.
