מילות הקדמה [פרי עטי] לספר 'תרגול של שלום' מאת פמה צ'ודרון, הוצאת פראג

בקש שלום ורודפהו…?

 איך אפשר להילחם למען השלום
בלא לזרוע זרעים של מלחמה?

והלא תוקפנות מולידה תוקפנות
וסלידה – סלידה,
ואיבה מולידה איבה.
ושטנה – שטנה.
ופחד מוליד לב נוקשה
ולב נוקשה – מוליד עוד פחד.

וכיווץ אימתני מזין אימתנות מכווצת
ולב נעול-שערים מצר את העין
ועין צרה שבה וחותמת את בריחי הלב.

ולב צר מוליד צר,
מוליד צרה,
מוליד צער.

וכשאתה לי צר,
אני צר לך
ולי – אני צר.
ואנחנו, שנינו, צרים זה לזה
והפחד –
צורר,
מיצר,
מצער,
מצמרר.

יום ועוד יום,
מדממים יחד,
אתה ואני, אני ואתה,
אני ואני, אתה ואתה.
כרוכים על כורחנו
זה סביב צווארו של זה.
שבויים במעגלים של אימה ודמים,
דמים ואימה.
חנוקים בכלאי הכאב,
בוראים זה את זה כשונאים
ושבים ונבראים זה מתוך זה
כאויבים.

ואיך אפשר להיחלץ מן האיבה,
ואיך ניעור משיכרונה המעוור?
ואיך תוכל לשכוך בנו הלחימה,
ומנין תבוא מעט חמלה ללב הבוער?

המלחמה במלחמה –
האם תשיג את השלום?

המרדף אחר השלום –
האם יבריח את המלחמה?

כלום אפשר ששלום הוא שמיטה של האיבה לאיבה?
כלום אפשר ששלום הוא שמיטה של התשוקה לשלום?

שלום משמע לשהות
ב'עכשיו' של 'כאן'.

לשהות בטבור הכאב והפחד.
לשהות בלב חשוף –
בלא להתנפל,
בלא להתקפל,
בלא להתנצל,
בלא להתבטל,
בלא להשיב מלחמה שערה,
מתוך הרגל.

שלום משמע לשהות
ב'עכשיו' של 'כאן'.

לשהות בלא לרדוף בעיוורון אחרי ענני השלום הנכסף –
השלום השלם,
השלום לדורותיו,
השלום המושלם עד לאחרית ימיו.

שלום משמע לשהות
ב'עכשיו' של 'כאן'.

לשהות ברכות
בעין האי-שלמות;
לשהות בחמלה באין כל מושלמות.
לשהות באומץ-לב בשדה צרות-הלב,
ושם להמתין.

נשימה סבלנית,
שאיפה ואיפוק.
נשיפה וחיבוק.

שלום משמע לשהות
ב'עכשיו' של 'כאן'.

לעצור את שאון היצר,
להתמתן
עד יפציע חריץ דקיק של אור
במאורת החשיכה.

או אז ימצא הלב העירום
משען בשדה האיבה,
בחלקת ה'אין כל ידיעה',
והוא לבדו ידע,
שכאן, רק כאן,
במעיין ה'עכשיו',
ינבט לאיטו זרע של
שלום.

 בקומץ מילים ובלב רך ומלא בחמלה מאירה פמה צ'ודרון את התקווה לשלום. היא לא מתיימרת להביא סכסוכים גלובליים אל קיצם המוחלט, אך מציעה תרגול מעמיק ועדין, פשוט ועם זאת לא קל; "תרגול של שלום", מסע של התמרה, ממלחמה לחמלה, מאיבה לאהבה ומסכסוך הרוח אל נחת הלב.

 צ'ודרון, מורת דהרמה בכירה מזרם הבודהיזם טיבטי, מזמינה אותנו לשהות בתוך תוכו של שדה הקרב הפנימי. לשכון ולשקוט בעין הסערה בסבלנות, בצלילות, בסקרנות חומלת, באומץ וביושר לבב. להמתין בטרם תגיח תגובה. להתבונן בטרם נשוב ונמצא עצמנו "לכודים בקרס", שופכים בלא דעת עוד ועוד שמן למדורת האיבה, הכעס והתוקפנות.

 שלום איננו כיבוש של יעד נכסף, כי אם אימון יום יומי של פתיחת הלב והסכמה מתמסרת ולנוע בעולם בנוכחות ערה, עדינה וחשופה. לשמוט את ההרגל להתגונן, למוסס ברכות את הנוקשות ואת הפחד ולהישען שוב ושוב על נשימת החיים המתחדשת בנו, אף שאין לה כל קרקע בטוחה להציע.

 לא הלכי הרוח המאפירים הם שמעיבים על שמי הלב, אלא ניסיון-השווא לגרשם, הוא המחולל את החשיכה. לא נוכל אמנם להימלט ממפגש קרוב עם מכאובי החיים – המחלה, הזקנה, הפרידה והמוות  בוא יבואו. אך אם נסכים לגעת בענווה בשורשי הייסורים שבנו, אפשר שמהם נלמד אט אט להצמיח כנפיים רכות של חמלה ושלום.

נעמה אושרי,
כפר ויתקין,
קיץ 2016