למה פר?

הפר, הרעייה והאימון הרוחני הבודהיסטי      

מוטיב הפר והרעייה מוכר במסורת הבודהיסטית כדימוי לאימון הרוח, ולכך אייחד את הדברים הבאים.
המוטיב איננו ייחודי לעולם הבודהיסטי, והוא נפוץ גם במסורות ובמיתולוגיות אחרות בהן מייצג הפר את כוחו של האדם, הטבע או האל.

על פי רוב הפר הוא מסמל כוחניות, יצריות או תשוקה חסרת רסן. יש הרואים בו גם סמל לפיצול הקיים באדם בין מזגו היצרי ובין הווייתו הרוחנית, המודעת. במיתולוגיה היוונית, למשל, הפר הוא אחד מסמליו של דיוניסוס, אל היין והאקסטזה. ובמקום אחר, כאשר האל פוסידון שולח למינוס, מלך כרתים, פר לבן מן הים על מנת שיעלה אותו קורבן למענו ומינוס מסרב להצעה, פוסידון מקלל  את אשתו של מינוס, וכך היא יולדת את המפלצת המינוטאורית, חציה אדם וחציה פר.

בתרבויות המזרח הקרוב הקדום נודע הפר באונו הרב, והיה סמל לכוח הפריון של אלוהי הטבע. בפולחן הכנעני ניצבו זה בצד זה אֵל [ראש פנתיאון האלים הכנעני], בנו [בעל, אל הסערה, הגשמים ופריון האדמה] ובת זוגם אשרה. במקום אחר מוצגת האלה השומרית נינהרסג כפרה שמימית, ואילו האלות המצריות איסיס וחתור המגלמות בין השאר איכות של יופי, נשיות ופריון מתוארות כבעלות ראש וקרניים של פרה. הפר או הפרה היו קשורים  גם בפולחנו של אל הירח, שנקרא "פר השמים". כוחו היצרי של הפר היה סמל למאבק בין האדם לשמים. כך למשל, הגיבור הבבלי גלגמש וחברו אנכידו נאבקו והרגו את פר השמים, ואילו האל הפרסי מיתרה נאבק והקריב את הפר, ודמו וזרעו הפרו את האדמה.

גם במסורת היהודית לדורותיה קיימות התייחסויות מגוונות למוטיב הפר. העמדה המסורתית, מזהה את הפר עם יצר הרע או עם השטן: " אל תעמוד בפני השור בשעה שעולה מן האגם, מפני שהשטן מרקד לו בין קרניו…" מספר מדרש האגדה. עם זאת, בתקופת בית המקדש שימש הפר קורבן מרכזי על מזבח הכוהנים בעליות לרגל ובחגים. לאחר חורבן המקדש, כאשר חדלה עבודת הקורבן, הופנם המעשה הריטואלי, והתפילה הייתה לו תחליף. האדם המתפלל נתפס כמי שאילף, הקריב וזבח את תכונותיו הבהמיות על מזבחו של האל, ובכך ריסן ועידן את נפשו. בצד אלה, המקרא, המדרש והאגדה מלמדים גם על פולחן יצרים הקשור בפר. למן ההוללות של העם עם בנות מואב [במדבר כ"ה] והמעשה הנודע של עגל הזהב [שמות ל"ב], ועד פולחן העגל שהקים ירבעם בן נבט בבית אל ובדן [מלכים א' י"ב]. נדמה, שהאל המקראי ונביאיו מנהלים מאבק עיקש בשור היצרי, כמו בבעל ובאשרות למיניהם, והוא כהד למאבק הקמאי של האל האחד בשרידי הפולחן האלילי שקדם לו. האל המקראי מצליח במידת מה להכחיד את פולחן הפר ולהוקיעו. ואולם הוא חוזר ומוצא את מקומו דווקא בבית המקדש בדמות ה"כרובים", היצורים המכונפים בעלי הגוף החייתי, בן כלאיים ולו ארבע פנים. הגישה היהודית החסידית, לעומת זאת, רואה בשפלות הפר ובבהמיותו דווקא עדות למעלתו היתרה. ככל שמעלתו הרוחנית של היצור גבוהה יותר, היא טוענת, כך יגולם באופן גס במישור הקיום הארצי.

 הפר, הרעייה ואימון הרוח במסורת הבודהיסטית                                                                                 

הבודהיסטים הראשונים נהגו לקדש בעלי חיים ולהעניק להם משמעויות סימבוליות. הפיל, למשל, סימל את החמלה של סמנטהבהדרה,ואילו האריה סימל את החכמה של מנג'ושרי.כל אלה הם פנים שונות של ההוויה האנושית. לעומתם היה הפר סמלו של הטבע השלם, המקורי, המואר, טבע הבודהא שלנו. הפר הוא חיה מקודשת בהודו, והוא אף אחד משמותיו של שקיאמוני הבודהא, ששם נעוריו היה סידהרתא גאוטמה [גאוטמה שפירושו "פר"].

ברבות מן היצירות הבודהיסטיות מוזכר הפר על דרך האלגוריה. הסוטרה התרוואדית, למשל, הנקראת "על רעיית הבקר" מתארת אחת עשרה דרכים לטיפול ראוי בבהמות, והיא משל לאחת עשרה הפעולות שנדרש האדם לטפח על מנת להפוך לבודהיסט טוב. אם ייכשל בפעולות אלה, כמו שהרועה הזניח את חובותיו, הוא יידרש לתת את הדין. אחת עשרה הפעולות הן: 1. לדעת את הצבעים. 2. לדעת את הסימנים. 3. להבריש. 4. לחבוש את הפצעים. 5. להעלות עשן. 6. ללכת בנתיב הנכון. 7. לגלות יחס מרוכך 8. לצלוח את הזרמים. 9. לרעות. 10. לחלוב. 11. למיין.

 נראה, שחלק מן הפעולות אינן נהירות דיין.

במקום אחר, אף הוא מן המסורת הבודהיסטית הקדומה, נאמר מפיו של הבודהא שהקדוש – החכם, הוא מי "שחתך את השוט [השנאה], את הרצועה [התשוקה], את החבל [המחשבות המוטעות] ואת הרסן [נטיות קודמות], מי שנפטר ממוט הרוחב [הבורות] – אותו אני מכנה ברהמין".בסוטרה אחרת מציג הבודהא משל באמצעות שלוש עגלות רתומות, שאותן מבטיח האדם לילדיו אם ייצאו מרצונם מן הבית הבוער [אלגוריה למי שנשרף בלהט התשוקה].

העגלה האחת רתומה לפר, השנייה – לעז, ואילו השלישית – לצבי. המשובחת בעגלות היא הרתומה לפר[goratha], והיא נחשבת לרכבם של הבודהיסאטוות, הנוהרים ישירות אל ההתעוררות הנעלה. עגלת הפר מתוארת בסוטרה כשהיא עשויה משבעה סוגים של חומרים יקרים. היא בעלת מושבים נוחים, היא מעוטרת בעושר באמצעות פעמונים קטנים. היא נשגבת ומקושטת בעדיים נדירים ובזרי פרחים, מרופדת בשטיחי כותנה, עטופה משי לבן והדורה בכריות מאדימות. העגלה נמשכת בידי רתמה לבנה הקשורה לשוורים זריזים, הנהוגים בידי אנשים לרוב.

כמו בהודו כך בסין היה הפר שותף בחייהם של המקומיים. קודם להופעת הבודהיזם בסין היה הפר סמל לעוצמה, להתחדשות ולפוריות, במיוחד עקב הקשר החזק שלו לאדמה. בזכות כוחו הפיזי לקח הפר חלק בחיי החקלאות, ובעיקר נודע בשל יכולתו לסייע במניעת הצפות ואסונות טבע.

בהשפעת תורת הדאו סימלו הפר והרועה את החיות של תנועת הטבע ואת שינויי עונות השנה. לא פחות מכך סימלו השניים את הנאת החיים הפשוטה מחיק הטבע. גם רבים מן המלומדים ומורי ה"דרך" צוירו כשהם רוכבים על גבי בן-בקר שלו. הנודע מכולם היה מורה הדאו הראשון, לאו-דזה. מסופר שנטש את ארמון הקיסר כשהוא רכוב על גב הבהמה, ככל הנראה אות לסלידתו מכוחניות השלטון.

בתקופת טאנג, למן המאה השביעית עד העשירית, נזירים גידלו תאואים כמעט בכל מנזר צ'אן. היה עליהם לאלף את הפר על מנת לעבוד אתו בשדות. הפר והתאו היו בעלי חיים צייתנים ומתונים ברוחם, אך אם לא רוסנו כהלכה היו פראיים וקשים לשליטה. אילוף הפר נחשב מלאכה קשה שדרשה מאמץ ונחישות. אין פלא שהאילוף היה ביטוי פואטי למאמץ הרוחני העיקש של אילוף הרוח הסוררת. בצד ההיבט הסימבולי, רבו בטאנג הציורים הפיגורטיביים המתארים את חיי הפר גם באופן ריאליסטי. במהלך תקופת סונג התרחב דימוי אילוף הפר כמשל מקובל לאימון הרוח. תיאורי פרים הרוכבים אל ההתעוררות הפכו נפוצים בספרות הצ'אן והזן, וקבצים רבים של שירים אלגוריים סיפרו על רועים צעירים המובילים את עדריהם בערבות ובשטחי המרעה. דמויות הפר והרועה חדרו מעולם הציור והרוח אל תחומי המוסר, האידאולוגיה והמחשבה החברתית והיו לסמלם של ערכי מופת כמו נחישות, כושר נשיאת סבל ומאמץ מתמשך.

לצד אלה נותר הפר גם סמל לחיים רומנטיים בטבע; תמונות פסטורליות שלוות צוירו בעיקר בתקופת האביב, סמל הפריחה וההתחדשות,  ותרמו לגיבוש "מוטיב הרעייה" כסמל לחיים הפשוטים הרחק מן הצפיפות והעומס של הערים הגדולות ההומות מאדם. הפר היה לסמלם של חיי הכפר, והוא נקשר עם אלה שהשלימו את תפקידיהם הרשמיים ופרשו מחיי המותרות העירוניים על מנת להקדיש את זמנם לחיפוש הרוחני. מטפורת החיפוש והרעייה של השור העמיקה אל עולם הרוח והאמנות בצ'אן.

כך למשל, מסופר על תלמיד שביקש ממורו לדעת על הבודהא, על הדרך. המורה השיב "משול אתה למי שמחפש אחר הפר שעה שהוא עצמו רוכב עליו". "ומה אעשה אחרי שאדע [את הבודהא, את הדרך]?" המשיך והקשה. "זה כמו לרכוב הביתה על גב הפר", השיב המורה. "וכיצד עלי לטפל בו על מנת להימצא כל העת בתואם עם הדרך [הדאו, הדהרמה]?" על כך השיב המורה: "עליך לנהוג כרועה הבקר שאוחז במקלו, ודואג שהבקר לא ינדוד ולא יפלוש לשדות האורז הזרים".

במאה השתים עשרה רווחה בקרב הנזירים הנטייה לצייר ולכתוב שירים הנוגעים לרעיית הפר. ריסון הפר באמצעות חבל המשוך בחוזקה וכיוון הבהמה בעזרת מוט האילוף היו לאופני תיאור מקובלים של אימון הרוח בדרך להתעוררות ולשחרור. לצד תיאורי האימון המפרך, השירים והציורים נסכו גם תחושת נחת ושמחה – נגינת חליל, שתייה מימי הנחל או תנומה בצל העץ. כמו בסין, דימוי השור כאימון הרוח קסם גם ביפן, עם נדידת הזן מזרחה. דמויות השוורים והפרים היו נפוצות עוד בשינטו ובמסורות הבודהיסטיות של טרום הזן. כך למשל, מקדשו של האל טנג'ין [מן השינטו], שנחשב פטרון החכמה, עוטר בקישוטי שוורים.

גם דמויות מיתולוגיות נוספות, כמו האל של הבודהיזם האזוטרי רב-הזרועות ומרובה הראשים [Daiitoku Myoo] תואר כשור הפושק רגליו. באופן דומה תפסה דמותו של השור מקום באגדות ובסיפורים המקודשים. באחד הסיפורים מן המאה השביעית שמגולל את הניסיון לבנות ולשמר את המקדש הבודהיסטי באוסקה, מתגלה שנזיר קוריאני מצא את דרכו להריסות המקדש בעקבות דמות של שור מסתורי. במקרה אחר, באגדת "הבודהא-שור" המופיעה בקובץ אגדות מגוון ורחב ידיים מן המאה השתים עשרה ה – Konjaku Monogatari, מסופר על אודות שור שחור שעסק בגרירת חומרי בנייה במקדש Sekidera. באחד הימים הכריז על עצמו כעל "בודהא קאשו", מי שתומך במקדש ומפיץ את התורה הקדושה. לשמע הבשורה הגיעו רבים לסגוד לשור המואר באורווה, וביניהם גם השר לענייני החוק בממלכה. בהתלהבותו כי רבה הוביל השר את עגלתו בריצה הישר אל תאו של השור. הוד קדושתו נעלב עד עמקי נשמתו מחילול הקודש, ולפתע התיר את חבל הקשירה ושעט להרים. השר פרץ בבכי משהבין שהתנהגותו הסבה אי-נחת לשור המקודש ואילצה אותו להימלט.

הפר, הרועה והרעייה היו לא רק סמלם של אימון הרוח במובנו הכללי. לא ברור בדיוק מה מקור דימוי הרעייה, וייתכן שהוא נטוע עוד בפולקלור הבודהיסטי הסיני, ב"סוטרה של מורשת ההוראה", ה- Yijiaoching. הסוטרה מדמה את רועה השוורים, המתמיד להשגיח על השור לבל יסור מדרכו, למתרגל הבודהיסטי שניצב על המשמר פן תסטה תודעתו מן התוואי. הנחישות, תשומת הלב הערה והסבלנות שנדרשים להם השניים ביססו עם השנים את סמל הפר והרעייה כדימוי המוכר ביותר לאימון הרוח בצ'אן; דימוי פואטי עשיר המיטיב לתאר את הדינמיקה העדינה והמורכבת של ההליכה בדרך.

מסורת אילוף הפר היא אפוא עניין עתיק יומין וכמוה, כך נדמה, גם מוטיב הרעייה ודימוי הפר לסמלו של האימון הרוחני. גם המלומד הבודהיסטי בן ימינו, וואלפולה ראהולה, עוסק במטפורת הפר. בספרו Zen and the Taming of the Bull  הוא בוחן קטע מתוך "הסוטרה של תשומת הלב" וכורך אותה באופן אלגורי בדמות הפר והרעייה: "רוחו של הנזיר, ששוטטה זמן רב בין דברים כגון צורות נראות, אינה רוצה להיכנס אל הדרך של משטר המדיטציה, אלא בורחת אל הדרך התועה כמו מרכבה הרתומה לפר שלא אולף. כשם שרועה, המבקש לאלף עגל שגדל על חלבה של פרה בלתי מאולפת, ינתק את העגל מאימו ויקשור אותו בחבל לעמוד גדול, ואז עגל זה נאבק כך ואחרת ובאין יכולת לברוח, יישב או ישכב ליד העמוד-  כך גם הנזיר, המבקש לאלף את הרוח הסוררת שגדלה כתוצאה מהיצמדות ארוכה של התאוות אל דברי-חושים כגון צורות נראות, עליו לנתק את הרוח מדברי-חושים כגון צורות נראות, ללכת אל היער או אל שורש עץ או אל בית ריק, לקשור אותה אל העמוד של נתינת הדעת באמצעות החבל של נתינת הדעת. אז רוחו, אחרי שתיאבק כך או אחרת, בלא יכולת למצוא את הדבר שבו הייתה שקועה קודם לכן, תשב או תשכב בסמוך לאותה דבר [נתינת-הדעת] על ידי ריכוז והשגת הריכוז". והוא מצטט: "על כך אמרו הקדמונים: כשם שיקשור אדם לעמוד עגל שיש לאלפו, על אחת כמה וכמה שיקשור את רוחו בחוזקה אל נתינת הדעת".